חג לאילנות?

במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שימוש בטבע כמטאפורה לעוצמתו של הקב"ה: "השמיים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". הפעם נעיין בפרק העוסק בפן מעט שונה של היחס בין הקב"ה לבין הטבע, ומתוך הדברים ננסה להגיע לרעיון הנוגע לט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות.

"מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועז, הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קדש. קול ה' על המים, א-ל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים. קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שבר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון, וירקידם כמו עגל, לבנון ושרין כמו בן ראמים. קול ה' חצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש. קול ה' יחולל אילות ויחשף יערות ובהיכלו כלו אמר כבוד. ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כ"ט).

הנטייה הטבעית של האדם המביט בטבע היא לייחס לטבע אין-סופיות. איננו יכולים להבחין בהתחדשותו של הטבע, ובעינינו נראה כאילו אנו בני האדם נולדים ומתים אך הבריאה היתה מעולם ותהיה לנצח. זאת הסיבה לכך שבני האדם בעבר היו עובדים את השמש ואת הירח: בעיניו של האדם, בן החלוף, השמש והירח נראים כקיימים לעד, ולכן ייחסו להם כוחות אלוהיים.

המזמור שהבאנו מתאר שאף הטבע נתון למרותו של מלך כל הארץ. בתחילת המזמור, הטבע נקרא שלא ליטול את הכבוד לעצמו, אלא להעניק אותו למלך הכבוד: "הבו לה' בני אלים". לדעת אבן-עזרא, "בני האלים" הם גרמי השמיים, וכל הגורמים המקבלים את כוחם מהקב"ה נקראים להכיר בגדולתו של הא-ל ולתת לו את הכבוד.

בהמשך המזמור, המשורר מנמק מדוע הטבע צריך להעניק את הכבוד לקב"ה – שכן ה' הוא המושל בטבע: "קול ה' שובר ארזים… קול ה' יחיל מדבר… קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות…". בפסוקים אלה מודגשת שליטתו של הקב"ה בטבע. הקב"ה – הוא שמחולל את שירת השדה ואת מחול האיילות.

סופו של הפרק מדגיש בצורה חזקה ביותר את נצחיותו של הקב"ה. בניגוד לטבע הנברא, הקב"ה הוא ראשון והוא אחרון: "ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם". המבול הוא סימן לכך שהיתה תקופה בה הטבע הושמד כליל מעל פני האדמה, וה' היה מלך לבדו על כל הארץ. בסיום זה מודגש כי הקב"ה אינו תלוי בטבע וקיומו הוא נצחי, בניגוד לטבע – שנברא ע"י הקב"ה, הושמד במבול ונברא מחדש.

ייתכן שהבנת המזמור צריכה להאיר באור חדש גם את ט"ו בשבט – היום המסמל את התחדשות הטבע, "ראש השנה לאילנות". בנגוד לימי ההולדת המוכרים לנו, בהם מכבדים את בעל השמחה החוגג את יום ההולדת, בט"ו בשבט אנו חוגגים את יום ההולדת לאילנות כדי להעניק כבוד לקב"ה, שאין לו ראשית או 'יום הולדת', אך הוא שיצר את הכל.

(ר' עדיאל זימרן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)