היטמעות בתרבות נכרית
"לתקן לו בית תלמוד"
התורה פותחת את תיאור ירידתו המרגשת של יעקב מצרימה בפסוק שנדמה מעט מיותר:"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן" (בראשית מ"ו, כח).
רש"י על אתר מביא את המדרש: "ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
על פי המדרש, טורחת התורה לתאר כיצד יעקב ביורדו לארץ גושן פועל מידית להקמת 'כולל', 'בית מדרש' בכדי לשמור על הגחלת היהודית במצרים הטמאה, ויעקב מחליט למנות את יהודה ל'ראש הישיבה' החדשה.
אפשר רק לדמיין את הדמעות העומדות בעיניו של יוסף, קולו הסדוק ואכזבתו המרובה כשהוא שומע שיהודה, ולא הוא, מתמנה להיות ראש ישיבתו של יעקב. כלום יודע יהודה מאומה אודות שמירת הגחלת היהודית בלב מצרים וטומאותיה?! האין זה יוסף שהעלה את קרנם של העברים דווקא במצרים בעת קשה זו?!
לא אחת עמדה יהדותו של יוסף במבחן, ופעם אחר פעם עמד יוסף על שלו ושמר אמונים למסורתו ומורשתו. אשת פוטיפר ניסתה לפתותו לזנות עמה, וכידוע נגלתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון.
גם בפתרון חלומותיו של פרעה חוזר יוסף שוב ושוב על היותו שליח א-להים בלבד ולא מדובר בכוחו הפרטי שלו על אף שעל פניו יכול היה יוסף להרים את קרנו שלו. יוסף אף לא התבייש בהיותו יהודי ומציג עצמו כעברי פעמים רבות, בניגוד לרבים אחרים דוגמת משה.
מדוע אם כן, מינה יעקב את יהודה לראש ישיבתו ולא את יוסף?
"ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה"
נצייר בדמיוננו את יוסף דוהר לעבר יעקב אביו ברכב השרד הפרטי שלו, רכב מפואר ויוקרתי עם נהג אישי, אלא שאף זהו רכב מהצי המלכותי של פרעה, ועל קדמת הרכב חקוקה עבודה זרה. יוסף אינו מתרגש כלל מקיומה של עבודה זרה זו; הוא התרגל, פיתח אדישות, אבל ליעקב נצבט הלב שבנו, המשנה למלך מצרים, נוסע ברכב הנושא שם עבודה זרה.
סביר להניח שיוסף מכוח תפקידו ניסה להיטיב עם המצרים בשנות הרעב הקשות, אלא שהוא היה חלק משלטון עריץ ותאב בצע: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה: ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף:
"ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף: ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמרים וינהלם בלחם בכל מקנהם בשנה ההוא: "ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם:
"ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עלהם הרעב ותהי הארץ לפרעה: ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו: (בראשית מ"ז, יד-כו).
בדרך מתוחכמת ביותר משתלט פרעה על כל פיסת אדמה במצרים, בהמותיהם ורכושם של המצרים אף הם היו ברשותו, עד שלבסוף המצרים בעצמם משתעבדים לו והוא רודה בהם.
אפשר רק לתאר לעצמנו את כעסם הרב, ומובן שהכול הופנה ישירות ליוסף, הממונה מטעם המלך. סביר שליוסף היו כוונות טובות רבות, אך את העם זה אף פעם לא מעניין, יוסף נלכד בין הפטיש לסדן.
"בת פוטי-פרע כהן און"
יותר מזה, לא רק שהוא פגע באזרחים הפשוטים קשות, היה עליו להעניק פטור ממס דווקא לכהני העבודה הזרה: "רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם".
תמונה עגומה זו של יוסף העברי הרודה באזרחי מצרים ומשעבדם למלך פרעה מצד אחד, ומיטיב עם כהני העבודה הזרה מצד שני, מעיבה על כוונותיו הטובות וכופה עליו תדמית של רודן מצרי כפרעה.
התערותו של יוסף בחברה לא נגמרת במשרות פוליטיות ממשלתיות, כידוע הוא נישא לביתו של כהן עבודה זרה: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און" (בראשית מ"א, נ-נא).
יוסף העברי, בנו של יעקב, מתארח מדי שבוע בביתו של מנהיג כוהני העבודה הזרה, סועד על שולחנו, ילדיו מתחנכים על ברכיו, מאזינים למוזיקה המצרית האלילית העכשווית, צופים בסרטים החדשים ואף קוראים סיפורים אליליים לפני השינה. אמנם גם למשה היה חותן כהן לעבודה זרה, אולם סביר שאצל יוסף האלילות הייתה נוכחת אפילו בתוך ביתו שלו.
כבר לא ילד בחיידר
באחד הרגעים המרגשים במפגשם של האחים ויוסף, מפרט להם יוסף בהתרגשות כיצד לתאר לאביהם את מעלתו וגדולתו של יוסף: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני א-להים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד" (בראשית מ"ה, ט-י).
יוסף בטוח שדבריו ושפע גדולתו ירגשו את אביו ויספקו לו רגעים רבים של נחת, הרי הוא עתה מושל על כל מצרים. אלא שהרמב"ן סבור שיעקב התייחס למעמדו של יוסף בצורה אחרת לחלוטין: "והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו" (רמב"ן בראשית מ"ו, כט).
יעקב, על אף זקנותו וראייתו הלקויה, רואה לעומק ומבין את עומקם של תהליכים ארוכים. יעקב מבחין בשינויים העדינים והמשמעותיים שהתחוללו ביוסף, ומבין שלמרות מאבקו של יוסף, הוא אכן השתנה.
יוסף כבר אינו אותו ילדון הלומד תורה בשקיקה ב'חיידר'. עתה הוא איש עסקים מהשורה הראשונה העוטה לראשו מצנפת כדרך מלכי מצרים.
אף כשיוסף מביא את בניו לפני יעקב, הוא כמובן מביא לימינו של יעקב את מנשה הבכור, ואילו יעקב בוחר משום מה לשכל את ידיו ומברך בימינו את אפרים הצעיר.
מתארים המדרשים את מנשה איש העשייה וההצלחה החומרית לצד אפרים האיש הרוחני והערכי. בדרך מעט עוקצנית יעקב מבהיר ליוסף שאכן גדולתו של יוסף מרגשת ומדהימה, אך העשייה החומרית אינה עומדת במרכז החיים היהודיים. בל נשכח ובל נזניח את חיי הרוח שלנו.
החיים בגולה, טומנים בחובם היטמעות בלתי נמנעת באורחותיהם של הגויים. החופשות בבתי הספר הן לפי החגים הנוצריים, יום החופש הוא יום ראשון ואף המסיבות במקומות העבודה מותאמות בדרך כלל לחגים הנוצריים.
ככל שנרבה ונפרה את העשייה בגולה כך התרבות הזרה תחלחל עמוק יותר ויותר ותותיר רושם קשה שכלל לא בטוח שאפשר להסירו.
גם במדינת ישראל רובצת לפתחנו סכנה זו, אולם בממדים זעירים בהרבה. עלינו לעמוד על המשמרת כל הזמן שהתרבות והרוח היהודית יובילו את אורחות חיינו ולא חלילה אורחות הגויים.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה הועברה בערב שבת פרשת ויגש ה'תשע"ה, ונערכה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)