שאלה ואמירה
"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת? ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".
מכאן שיש שני מונחים שונים: שאלה ואמירה. הפועל 'אמר' אין משמעו שאלה, אלא קביעת או הבעת טענה, בדרך של תשובה. בפסוקים אלו הבן שואל ואביו אומר תשובה.
הבחנה פשוטה זו מעוררת קושיה: כשהתורה מציגה את הדו-שיח של הבן הרשע עם אביו, פניית הבן אל אביו מוגדרת כ'אמירה' ולא כ'שאלה': "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם" – והרי פסוק זה מתאר את שלב השאלה של הבן, ומדוע הניסוח הוא כשל תשובה?
ר' יצחק הוטנר, בספרו 'פחד יצחק' על חג הפסח, עומד על נקודה זו, ומסביר ששאלת הרשע אינה מוגדרת כשאלה, היות ושאלתו נובעת מתוך רשעות. מהשורש 'שאל' יוצא ענף נוסף – "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" (שמות כב, יג). "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב" (שמות ג, כב) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו).
מה הקשר הרעיוני, בין המילה 'שאלה' במובן של שאילת שאלות, למילה 'שאלה' במובן של לקיחת חפץ לזמן קצוב על מנת להחזירו ולהשיבו לבעליו?
על שאילת שאלות יש להשיב תשובה, ואת החפץ השאול יש להשיב לבעליו. שאלה של חכם היא שאלה הנובעת מלב הרוצה לשמוע תשובה. שאלה של רשע הינה שאלה הנובעת מתוך רצון שלא לקבל תשובה. [שואל חפץ, שהשאיר את החפץ אצלו ולא השיבו לבעליו – עבר על איסור גזל].
אחת ההגדרות למושג 'חכם' היא "איזהו חכם המכיר את מקומו". החכם מכיר, מתוך ענווה, את מקומו וחסרונותיו, ועל כן כשהוא שואל שאלה – השאלה נובעת מתוך הכרת חסרונו, ומתוך רצון למלאות חסרון זה ע"י תשובתו של המשיב.
הרשע, בעל תכונת הגאוה [שהינה השורש לכל החטאים כולם], חושב בטעות שהוא יודע הכול, ועל כן כשהוא שואל שאלה – השאלה לא נובעת מתוך הכרת חסרונו, אלא מתוך רצון לקנטר להשפיל ולבזות את האחר.
המהר"ל מנתח את המילה 'חכמה' לשני חלקים: כח-מה. המילה 'מה' מייצגת את מידת הענווה היקרה, כמו בתגובת משה ואהרן לתלונות עם ישראל, בפרשת בשלח, "ונחנו מה כי תלונו עלינו" ופירש רש"י: 'מה אנחנו חשובים'?! החכמה הינה הכח להיות 'מה' – הכוח הנפשי לפעול מתוך ענווה וביטול. לכן שאלות רבות פותחות במילה 'מה', המסמלת את הענווה של השואל, המוכן להודות בחוסר הידע שלו, ומוכן לקבל תשובה מגורם חיצוני לו.
גם החכם, הרשע, והתם פותחים את שאלתם במילה 'מה' – "כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה'.." (דברים ו, כ), והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם", "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". אלא שהרשע רק עורך הצגה כאילו הוא שואל, אך האמת היא שאין לו שום כוונה לשאול בשביל לקבל תשובה, ולכן התורה אינה מגדירה את פנייתו כשאלה אלא כאמירה מתריסה ורדודה, שכל שאיפתה לנגח את האחר ותו לא [מעניין לציין, שאחד מארבעה אבות נזיקין הוא ה'שור' הנוגח בקרניו].
(נשלח ע"י אהרון שטראוס)