בין קסמים למערכות יחסים
ארגז הכלים של הקוסם
את פרשת בלק אפשר לקרוא בשתי צורות: מחלוקת רוחנית או אתגר צבאי. אנו ננסה לקרוא את הפרשה בדרך הראשונה, שדומה שאף ההפטרה מספר מיכה בוחרת בה. במספר מקומות מוזכר בלעם בנביאים, ואנו נשווה בין האזכור בספר שופטים ובין האזכור בספר מיכה. כך טוען יפתח נגד מלך בני עמון:"ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם" (י"א, כה).
בלעם כלל אינו מוזכר, כיוון שההקשר הוא פוליטי-צבאי. לעומת זאת, ההפטרה מתמקדת בנושא אחר לגמרי: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה': במה אקדם ה' אכף לא-להי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה: הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" (מיכה ו', ה-ח).
ננסה לגעת בנושא זה מתוך הפרשה. הגמרא בסנהדרין מתלבטת ביחס לבלעם: "ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם? נביא הוא! אמר רבי יוחנן: בתחלה נביא ולבסוף קוסם" (קו.).
מה היחס בין נביא לקוסם? קוסם משתמש בכלים הקיימים בעולם כדי להשפיע על הקב"ה.
סיטואציה כזו של מלך המשתמש בקסמים במסגרת המאבק עם בני ישראל אנו מוצאים גם אצל פרעה, אלא שישנה הבחנה ברורה בין השניים. פרעה מנהל שני מאבקים נפרדים, המפורשים בכתוב "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב).
אלו שני מאבקים נפרדים – פרעה היה יכול לשחרר את ישראל מבלי להכיר בקב"ה, או להכיר בקב"ה ועדיין לסרב לשחרר את ישראל. החרטומים מתפקדים אצל פרעה במסגרת תיאולוגית-פילוסופית, וכאשר פרעה נזקק לייעוץ פוליטי-מדיני הוא פונה ל"עבדי פרעה".
לעומת חרטומי פרעה שאינם מקבלים את שלטון הקב"ה כלל ועיקר, בלעם מודע לנוכחות הא-לוהית, אלא שהוא מנצל אותה. בלק אמנם מבקש להשתמש בקסמים במסגרת מאבק פוליטי-מדיני, כפי שאנו רואים אצל יפתח, ולכן הוא קורא לבלעם, שמשתמש בכוחותיו כדי לקלל את ישראל.
הפרשה פורסת לפנינו כלים מאגיים שונים שבאמצעותם פועל בלעם, לאור היותו נביא ה': הקרבת שבעה פרים ושבעה אילים, הליכה אל קצה המחנה ועוד. בלעם מנסה "לתמרן" את הקב"ה כך שישמע בקולו.
"גלה סודו אל עבדיו הנביאים"
מול היחס של בלעם לקב"ה, עומד היחס של הנביאים לקב"ה. במקום אחרת מציינת הגמרא בסנהדרין: "תני תנא קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי? מאן מתרי ביה? – אמר אביי: חבריה נביאי. – מנא ידעי? – אמר אביי: דכתיב כי לא יעשה ה' א-להים דבר כי אם גלה סודו" (פט:).
לאמר, כל נבואה מתפרסמת בקרב כלל הנביאים הקשורים אל ה' – "כי לא יעשה אדנ-י ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג', ז). בשל מה זוכים אותם נביאים? זוהי פשוט חלק ממערכת היחסים שבין הנביאים. מודל כזה כבר מצינו אצל אברהם אבינו: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית י"ח, יז-יט).
כחלק ממערכת היחסים האינטימית והקרובה שבין אברהם לקב"ה, ברור שאין הקב"ה יכול להעלים מאברהם את אשר הוא מתכנן לעשות, למרות שהוא יודע כי תפילותיו של אברהם לא יועילו.
כאשר קיימת מערכת יחסים כזו בין הנביא לקב"ה, יש אמון ואפשר לבקש מהקב"ה דברים שונים. אולם בלעם אינו מקיים מערכת יחסים עם הקב"ה אלא כאמור מנסה לתמרן אותו.
ההבדל ביניהם אף יסודי יותר – בלעם בסופו של דבר מבקש לעשות את רצון עצמו, ומשתמש בכוחות שניתנו לו כדי להצליח. בלעם נמנע מלילך עם זקני מואב לא כיוון שהוא מבין את חומרת מעשהו, אלא רק "כי מאן ה' לתתי להלך עמכם".
לעומתו, הנביאים מבקשים לעשות רצון קונם, הם עומדים לשרת את הקב"ה ומתחשבים בו בפעולותיהם. הם מזדהים עם הרצון הא-לוהי, ולא ממקמים אותו בגורם חיצוני אליהם הכופה אותם לפעול בצורה מסוימת. כאשר הנביא מתחשב בקב"ה ומנסה לקיים את רצונו, אף הקב"ה מתחשב בנביא ומגלה את סודו לעבדיו הנביאים.
קוסם ונביא
חז"ל היו מודעים לגמרי לשימוש הבעייתי של בלעם ביכולותיו, והתייחסו אליו בביקורת רבה: "וידע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?" (סנהדרין קה.).
יתר על כן, פרשיית בלעם והאתון היא מהאזכורים האירוניים ביותר בתורה. התורה משתמש באירוניה שוב ושוב כדי לבטא עד כמה מבחינת אישיותו בלעם אינו מבין מאומה, ודרך מערכת היחסים בינו ובין אתונו, התורה מפגישה אותנו עם הדרך שבה בלעם מנצל את הקרובים אליו.
"כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל"
למרות שהקללות הופכות לברכות, הגמרא בסנהדרין מציינת שכוונתו של בלעם הייתה לרעה, ושהדבר ניכר מברכותיו: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו.
"ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – מה טבו אהליך יעקב; לא תשרה שכינה עליהם – ומשכנתיך ישראל; לא תהא מלכותן נמשכת – כנחלים נטיו; לא יהא להם זיתים וכרמים – כגנת עלי נהר; לא יהא ריחן נודף – כאהלים נטע ה'; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – כארזים עלי מים; לא יהיה להם מלך בן מלך – יזל – מים מדליו; לא תהא מלכותן שולטת באומות – וזרעו במים רבים; לא תהא עזה מלכותן – וירם מאגג מלכו; לא תהא אימת מלכותן – ותנשא מלכתו" (קה:).
אך הגמרא חוזרת בה לגבי ברכה אחת, שהגיעה ממקום נפשי אחר:"אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר ויהפך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-להיך, קללה, ולא קללות".
במה נתייחדה ברכת "מה טובו אוהליך יעקב"? דומה שלברכה זו מגיע בלעם בדרך שונה: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח א-להים" (במדבר כ"ד, א-ב).
כעת בלעם אינו מבקש לעשות את רצון עצמו, אלא שם לב לרצונו של הקב"ה. הוא אינו מחפש דרכים מאגיות להכריח את הקב"ה לפעול בצורות מסוימות, אינו הולך "לקראת נחשים" – ניחוש וקסם, אלא מקבל "רוח א-להים" והופך להיות עושה רצונו של הקב"ה. ייתכן שכאן, לפי רבי יוחנן, בלעם הופך שוב להיות נביא, ולרגע הוא מקיים מערכת יחסים עם הקב"ה.
(הרב משה ליכטנשטיין. השיחה נאמרה בערב שבת פרשת בלק ה'תשע"ד וסוכמה ונערכה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il (כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב))