הליכתו של בלעם
בפרשת השבוע אנו עדים לניסיונו של בלעם לפגוע בעם ישראל. בטרם הוא נעתר לשליחי בלק, הוא מנהל דו-שיח עם הקב"ה סביב השאלה האם ללכת או לאו. מחד – הקב"ה בסופו של דבר אומר לו ללכת, אך מאידך – נראה כי אין הקב"ה חפץ במעשהו. על הסתירה הזו עומדים חז"ל במדרש:
"'ויבוא אלהים אל בלעם לילה' – זה שאמר הכתוב (איוב) : 'בחלום חזיון לילה, בנפול תרדמה על אנשים, אז יגלה אוזן אנשים להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה'. העלים הקב"ה ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכתו לבאר שחת, 'לחשך נפשו מני שחת לאור באור החיים', שאיבד נפשו בהליכתו. שבשעה שהולך אדם לחטוא – השטן מרקד לו עד שגומר העבירה, כיון שאיבדו – חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר (משלי) : 'הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא, עד יפלח חץ כבדו, כמהר צפור אל פח'. העלים הקב"ה מן בלעם הרשע עד שהלך ואיבד את נפשו. משיצא מן כבודו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו: 'תמות נפשי מות ישרים'".
ייתכן שהמדרש רואה בחלום הלילה את המפתח להבנת הסתירה. בספר איוב מתאר אליהוא את הדרכים שבהם מדבר ה' אל האדם. בין הדרכים המפורטות שם נמצא חלום הלילה, בו מנסה הקב"ה להסיר את האדם מעשות רע. מפשט הפסוק נראה שהקב"ה מנסה להסיר את האדם מלהתגאות – מכסה ממנו את הגאווה, אך המדרש דורש אחרת. הפסוק נדרש על חלום בלעם: מחד – מנסה הקב"ה להסיר אותו מלעשות מעשה מסויים, אך לאחר מכן הוא מכסה ממנו את המשמעות של מעשהו ומתיר לו ללכת בדרך שבה הוא חפץ.
ככלל, אומר המדרש, זוהי הדרך בה הולך האדם החוטא. הוא אינו רואה את סופה של הדרך שהוא צועד בה. הוא מתחיל לצעוד בגלל קול פנימי שמרקד לפניו 'עשה כך, עשה כך', ואינו מקשיב לקולות אחרים הקוראים לו לחדול. אך השטן המרקד לו הוא שקרן. השטן אינו מגלה מה סופה של הדרך הזו, וכמאמר החכם במשלי על הגבר המתפתה – הוא אינו מגלה מה עשה עד שחץ מפלח כבדו.
כך גם היה בלעם. אמנם הקב"ה נתן לו ללכת, אך בעצם לא היתה זו רשות ללכת אלא הזמנה לכישלון. בלעם שבחר בכך, נפל בפח שאותו כרה במו ידיו.
(ר' עודד מיטלמן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)