משפחה – לשבור את הקרח

הדפסה

בדרך כלל סיפורי התורה לוקים במחסור באינפורמציה, ומילוי הפערים נעשה על ידי המדרש או הפרשנים. כך בדוגמה מפורסמת – אנו לא יודעים את תחושות אברהם אבינו במהלך העקידה. מקרה יוצא דופן אנו פוגשים בסוף הפרשה שלנו, והוא פרשיית המקלל. התורה מספרת: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה':
"וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו: ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת: משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' א-להיכם: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" (כ"ד, י-כג).

המדרש (ויקרא רבה אמור פרשה לב אות ג ד"ה ויצא) מביא שתי הבנות לסיטואציה דרמטית זו. אפשר לחפש סיפור אופטימי, אבל לפנינו טרגדיה, והמדרש מנסה להסביר אותה על רקע הפרשייה הקודמת או הבאה.

קושי תיאולוגי

ההסבר הראשון שמביא המדרש מתבסס על העובדה שפרשייה זו חותמת את עולם הקרבנות והקדושה של ספר ויקרא. בפרשייה הקודמת אנו שומעים על מצוות לחם הפנים, והמדרש שם בפיו של המקלל טרוניה על מצווה זו, כאשר הדבר כמובן מייצג טרוניה כלפי עולם הקרבנות בכלל: "ר' ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא. אמר: כתיב ולקחת סלת ואפית אותה; דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה! שמא צוננת, כההיא דתנינן תמן לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י"א, כיצד? נאפה בערב שבת ונאכל בשבת לתשעה חל להיות יום טוב בערב שבת נאכל לעשרה שני ימים טובים של ר"ה נאכל לי"א כדאיתא בתנחומא".

לחם הפנים כאן הוא סימפטום להתייחסות לעולם הקרבנות בכללו. מפגש עם קדושה אינטנסיבית כמו במקדש יכול להוביל לתחושה שהקב"ה כביכול "יושב לנו על הווריד", וממילא לבעיטה במוסכמות ובתפיסות האמוניות. אדם שפוגש את הקדושה של עולם הקרבנות יכול לחוש חוסר שייכות בסיסי ביותר ונתק מהותי מכל העולם הדתי הזה.

אנו פוגשים בתורה עוד שתי תגובות אפשריות לקדושה. אצל נדב ואביהוא אנו רואים אקסטזה דתית מועצמת ומוגזמת שאינה במקום, וניסיון להגיע גבוה מדי. תגובה אפשרית נוספת היא אפאטיות גמורה של אתאיסט, ואנו פוגשים זאת אצל מקושש העצים במדבר.
המקלל אינו אפאטי, הוא אינו אתאיסט אלא כועס. הוא מרגיש כי הקב"ה פוגע באישיותו ושעולם הקדושה לא מאפשר לו קיום ועמידה עצמאיים. הוא אינו אדיש לדרישות עולם התורה, אלא יוצא חוצץ נגד עולם זה בזלזול חמור.

קושי חברתי

אך המדרש מביא גם נימוק נוסף לתגובתו החמורה של המקלל וזאת מתוך הסמיכות לפרשייה שלאחר מכן, העוסקת באיסורי בן אדם לחברו: "תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו כתיב (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם ולא לבית אמותם. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף".

הבה ונבחן את זהותו של המקלל: "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי… ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן".
מי הוא אותו מקלל? מדובר באדם נטול זהות חברתית. אמו משבט דן, שבט נטול יוקרה, ואביו הוא מצרי. אנו לא יודעים כלל את שמו של המקלל. לעומתו, עומד "האיש הישראלי" שהוא בעל זהות ציבורית עצמאית ולא רק "בן הישראלית".
האיש הישראלי הולך בגישת "יקוב הדין את ההר" ואינו מוכן להתייחס כלל למקלל. הפסיקה ההלכתית לגבי המקלל הייתה נכונה, אבל אפשר היה להיעצר לפני כן, אם רק היו אומרים שלום.

היכולת לומר שלום גם למקלל, לקבל אותו ולהכיל אותו, הייתה מאפשרת לו לחזור ולהבין שיש לו מקום בתוך העם ברמה החברתית. הרב עמיטל היה נוהג להזכיר את הגמרא בברכות (ו:) שאומרת: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום – יקדים לו שלום, שנאמר: 'בקש שלום ורדפהו', ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא גזלן, שנאמר: 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם'".

מדוע יש כאן גזל? כיוון שאי אמירת שלום שוללת את ערכו של האדם שממנו מתעלמים. אדם שאין אומרים לו שלום – נחשב בעינינו כאין, הוא נטול חשיבות וזהות, הופך למספר בעלמא, לנתון צדדי.

בתוך פסוקי הקרבנות אנו פוגשים פסוק מתמיה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' א-להיכם" (כ"ג, כב).
לכאורה, מקומו של פסוק זה הוא לצד שאר פסוקי מתנות העניים והדאגה לחברה בפרשיות אחרות, ומה תפקידו כאן? הרמב"ם מסביר זאת בהלכות שביתת יום טוב: "כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.
"וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'" (פ"ו הי"ח).

היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה' של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב"ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל"שמחת כריסו".

הגרי"ד ז"ל היה מזכיר את הדין התמוה שמתיר אמירת שלום במהלך קריאת שמע וברכותיה. אולי התרגלנו לדין זה, אבל כיצד ייתכן שמפסיקים את התפילה בשביל אמירת שלום?!
הגרי"ד מסביר שאי אמירת שלום והתעלמות מהאדם שעובר מולנו הופכת אותו לאובייקט, ולכן ההלכה מתירה לאדם להפסיק לצורך אמירת שלום. כה חמורה התעלמות זו, שהיא מתירה 'הפסק' באמצע התפילה!

תגובת המקלל

"ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן הוא יוצא? מאישיותו, מזהותו העצמית הנינוחה. המקלל מרגיש שהוא מנותק מהחברה ועומד בפני עצמו, ולכן נוקב בשמו ה' ומקלל. זהו פתרון קסם של יציאה מהחברה, התנתקות יזומה מהחיים מתוך בחירה, והוא תולדה של דחיית החברה וחוסר מוכנות להתייחס לזהותו של האדם.

הגמרא בברכות (יז.) מספרת על רבן יוחנן בן זכאי: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק".
אפילו לערבי בשוק הקדים ריב"ז שלום!
זו התייחסות אמתית ומלאה, הכלה מכובדת גם לשוליים של החברה. הדרישה כאן אינה רק להתייחס לשוליים החברתיים של עם ישראל, אלא אפילו לגויים גמורים.
אמירת שלום אפילו לנכרי בשוק, דאגה לעני ולגר החלשים שבחברה, הם שיוצרים את הסולידריות החברתית והתחושה אצל כל אדם שיש לו מקום.

עונש המקלל

למרות שהמדרש מסביר את תגובת המקלל בשתי דרכים, עדיין המקלל נסקל. אנו רואים כאן את היחס הנכון לאדם שנמצא בקושי. ייתכן והאדם מלא בכעס על הוריו או על החברה, אבל הדבר אינו מתיר בשום פנים ואופן פגיעה במערכת היחסים עם הקב"ה.

הן קושי תיאולוגי-פילוסופי והן קושי חברתי-נפשי אינם מתירים לאדם כל תגובה שהיא, ועליו להתמודד בתוך המסגרת החברתית שבה הוא נמצא מבלי למרוד במוסכמות.

שבת שבושים – בין אירוסין לנישואין

בשבת זו מתארחים בישיבה תלמידי שיעור א' של השנה הבאה. מחד, אנו חשים קירבה משמעותית אליהם, אך מאידך, הם עדיין לא חלק מאתנו לגמרי. זוהי תחושה מוזרה של חוסר בהירות ביחס לקשר, ותחושה זו קיימת גם בין האירוסין לנישואין.

בני זוג שיוצאים יחד מספר חודשים ומגלים את ההתאמה שביניהם, מחליטים להתארס ולהתקדם לקראת קשר יציב ובר קיימא. אבל בין האירוסין לנישואין פתאום בני הזוג שכבר אוהבים זה את זה, עדיין אינם ביחד עד הסוף.
ובשלב זה, שבו מתלבטים בכל שבת אם ללכת לבקר בשבת את בן או בת הזוג, יש תחושה של חשש ביחס למפגש עם שאר בני המשפחה.
כל הערה של האחות הגדולה או עקיצה של האח הקטן יכולים לעורר מבוכה וקושי, ולכן הדרך הטובה ביותר היא פשוט לשבור את הקרח. גם אנו ננסה לשבור את הקרח באמצעות אמירת שלום, התעניינות, חיפוש קרבה ועוד.

שבירת קרח זו חשובה הן במישור הישיבתי, והן במישור הכללי יותר – כל אחד במשפחתו שלו, בקהילה שלו, בשכונה שלו, עם החברים שלו ועם מכרים חדשים. למנוע מאדם להידחק לשולי החברה ולהפוך ל"ויצא בן אישה ישראלית". ליצור עמו קשר.

(הרב משה ליכטנשטיין.השיחה נאמרה בערב שבת פרשת אמור ה'תשע"ד וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון (כל הזכויות שמוורת). http://vbm.etzion.org.il)