כלל ופרט בספירת העומר

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה". (יבמות סב ע"ב)

בשבוע שעבר ציינו את ל"ג בעומר, בו מסתיימים דיני האבילות הנוהגים בימי ספירת העומר. גמרא זו מביאה את המקור לדינים אלו, ועליה נוספה העובדה שפרעות מסעי הצלב חלו גם הם בתקופה זו של השנה. מצד אחד, ימי הספירה מהווים מעבר מפסח לשבועות – אלו הם ימי היציאה ממצרים וההליכה לקראת מתן תורה, שהם לכאורה ימים של שמחה מרובה; אך מאידך, בהם גם אירעו המאורעות הקשים שהזכרנו.

בפשטות, תלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה בכל ימות השנה, ולאו דווקא בתקופה הזו. מדוע, אם כן, הם מתו דווקא בימי ספירת העומר? זאת ועוד, כיצד קרה שתלמידיו של רבי עקיבא – שכל כך הדגיש את הפן של "בין אדם לחבירו" – חטאו בחטא זה?

ה"שם משמואל" עונה על שתי השאלות הללו, וטוען שחטאם של תלמידי רבי עקיבא לא היה באנוכיות. תלמידים אלו הפנימו כל כך את נושא החיבור וה'יחד', עד שנדמה היה להם שכל הישיבה הפכה למין גוף אחד ושלם. מתוך הבנה זו, הם כבר לא ראו צורך לכבד האחד את השני, שהרי מתי ראינו שהרגל מודה ליד על מעשה טוב שהיא עושה עבורה?

אנו מוצאים כאן אידיאל ורעיון שביסודו חיובי, אך הוא נלקח רחוק מדי עד שהופך להרסני. גם בתוך האחדות, בתוך שיתוף הגורל הכולל, יש צורך לשמר את כבודו וייחודו של כל יחיד ויחיד. להבדיל, תלמידיו של רבי עקיבא טעו בטעות דומה לזו של הקומוניזם, שבשם קידום הרעיון הנשגב של הכלל היה מוכן לשלוח אלפי אנשים תמימים לסיביר. בזה ניתן לנו הסבר למותם דווקא בימי ספירת העומר: ה"שם משמואל" טוען שימים אלו, הן פסח והן שבועות, מסמלים את הפיכת בני ישראל לעם, ומלמדים אותנו את האיזון הנכון בין היחיד והכלל. עם ישראל לא היה יכול לקבל את התורה אלמלא עמד כולו בהר סיני, אך מאידך – כל יחיד ויחיד מהעם קיבל את התורה על עצמו והסכים לקיימה.

ספירת העומר מבטאת את אותו הרעיון בשני אופנים שונים. ראשית, כולם סופרים את אותה ספירה מדי ערב, אך היחיד אינו יוצא ידי חובה בספירת הכלל; ושנית, אנו מונים מצד אחד את הימים – היחידים – ומצד שני את השבועות – הכלל.

כעת, מובן לנו מדוע תלמידי רבי עקיבא מתו דווקא בתקופה זו. הם לא הצליחו להפנים את המסר שימים אלו באו ללמדנו, ולכן בחר הקב"ה להיפרע מהם על חטא זה דווקא אז.

(הרב יצחק בלוי [תרגום: ר' יוסי גרשינסקי]. נשלח במסגרת "יוםיום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)