רגישות לזולת
בתחילת הפרשה, יהודה המנהיג ניגש ליוסף המחופש למלך פרעה, וחוזר מחדש על חלק מהאירועים שקרו בין משפחת יעקב למלך המצרי, ומסכם בכך שאביו [=יעקב] לא יעמוד בצער הנפשי על ניתוק בנו, בנימין, ממנו. רגע לפני התגלותו של יוסף לאחיו, ישנה הנחייה של יוסף להוציא את כל המצריים מחדרו. הנחייה זו נבעה מכך ש"ולא יכל יוסף להתאפק לכלהניצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי".
מה הקשר בין הסיבה לתוצאה?
רש"י עומד על כך ומבאר: "לא היה יכול לסבול, שיהיו מצרים ניצבים עליו, ושומעים שאחיו מתביישים בהוודעו להם". מפאת עדינותו ורגישותו של יוסף כלפי אחיו, לא רצה לגרום להם בושה מיותרת, ולא רצה שהמצריים ישמעו על התנהגותם השלילית והבזויה של אחיו כלפיו, ועל כן דרש להוציא את כולם מחדרו.
יוסף מקיים את הדרישה התובענית – "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, [באותה מטבע לשון שפעלו נגדם] – עליהם הכתוב אומר 'כצאת השמש בגבורתו'". על אף שאחיו לא מנעו ממנו השפלה וביזוי כמו הזריקה לבור ומכירתו לעבד [הנחשב למעמד בזוי מבחינה חברתית], יוסף דאג בכל מרצו שאחיו לא יספגו השפלה וחרפה. הסגנון הלשוני של התיאור "ולא יכל יוסף להתאפק.." מעיד, שזו לא היתה סתם החלטה באותו רגע, אלא תכונה עצמית פנימית באישיותו – יוסף פשוט לא היה מסוגל לסבול מצב שבו אחיו יתביישו לחינם.
הרגישות של יוסף לאחיו מתבטאת גם בהמשך הסיפור.
לאחר הגילוי המפתיע והתוכחה הסמויה לאחים "ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף! העוד אבי חי?!"
אחיו נבהלו ממנו ונסוגו לאחור "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו". ופירש רש"י "נבהלו מפניו – מפני הבושה.. ראה אותם נסוגים לאחוריו".
העמידה הישירה בפני החטא הנורא שלהם גרמה להם לבושה, ובושה זו הביאה אותם להתרחק מיוסף.
תוכחה המביאה לבושה יוצרת חיץ ומרחק נפשי ביניהם. יוסף קולט את התרחקותם ופונה אליהם בבקשה
שיתקרבו אליו "גשו נא אלי" [תשנו את הגישה שלכם כלפי], ולאחר התקרבותם ליוסף, הוא פונה אליהם בדברי חיזוק ועידוד "ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה, ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלה-ים לפניכם".
אמנם האחים חטאו חטא נורא ואיום בכך שמכרו את אחיהם למצרים, אך אין להם סיבה להיות עצובים ומדוכאים, מכיוון שהקב"ה גלגל את הדברים כך שהמר יהפוך למתוק, והמכירה האומללה של יוסף למצרים תהווה את התשתית להצלת העולם כולו מחרפת חרב.
האם שמחה נוצרת רק מאירועים משמחים, קרי מסיבות וחופשות בבית מלון?
השמחה לא תלויה באירועים אובייקטיבים, אלא בפרשנות ובמשמעות שהאדם נותן לאירועים אלו. בעצם הכול תלוי ב"גישה" של האדם, למה שקורה סביבו. אם אדם מתרגל לפתח גישה הממוקדת בנקודת הטוב שבכל מאורע ומאורע – המאורע יוליד בתוכו שמחה פנימית; לחילופין, אם יתרגל לפתח גישה הממוקדת בנקודות החשוכות שבכל מאורע – המאורע יביא אותו לעצבות ולהרגשה שלילית מדכאת.
יסוד זה נלמד מדמותו המאלפת של יוסף – בפרשת "ויגש", יוסף מפתיע ב"גישה" חדשנית ומקורית כלפי אירוע המכירה – המכירה גרמה ליוסף להתמנות למנהיג, והנהגתו החכמה הצילה את העולם כולו מאסון.
(נשלח על ידי אהרון שטראוס)