מלוכה וענווה
אחי יוסף זועמים על חלום האלומות של יוסף, ופונים אליו בתמיהה "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו". מה פשר כפילות זו?
האבן עזרא מפרש, שהמושגים מלך ומושל שונים זה מזה; מלך מבטא שלטון ברצון ובהסכמת העם, ומושל מבטא שלטון בכוח ללא הסכמה ומינוי של העם. לאור זה, הגר"א טוען, שעיקר תמיהתם של האחים מכוון כלפי מלכותו של יוסף. האחים מסוגלים לעכל בשכלם מצב שבו יוסף משתלט בכוח ונעשה למושל עליהם, אך אינם מבינים כיצד יוסף, האח השנוא עליהם, ימונה על ידם למלך?!
הגר"א מבסס הבחנה זו על אדני הלשון, וכך כותב: "כי מלך נקרא מי שממנים אותו ברצון העם, והוא נגזר מלשון המלכה, שמתייעצים למנות את זה עליהם למלך". המילה 'להימלך' במובן של להתייעץ נגזר משורש 'מ.ל.ך'; המלך נמלך בעמו, מתייעצים בעם על מנת שיבחר את האדם המתאים לתפקיד המלוכה. הגמרא בברכות כז מספרת, על ר' אלעזר בן עזריה, שכאשר הציעו לו את הנשיאות, הלך להתייעץ עם אשתו – "איזיל ואימליך באינשי ביתי, אזל ואימליך בדביתהו". רש"י, מזכיר מספר פעמים את העיקרון, שכך נהג מלך העולם בכבודו ובעצמו. בשעת בריאת האדם, נמלך הבורא עם מלאכיו לגבי כדאיות העניין "נעשה אדם – אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו… לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן" (בראשית א, כו), ובשעת ענישת דור הפלגה התייעץ עם מלאכיו לגבי הצדקת העונש "הבה נרדה ונבלה שם שפתם – בבית דינו נמלך מענוותנותו יתירה" (רש"י בראשית יא,ז).
התכונה הכי פנימית ושורשית הנדרשת למנהיג היא תכונת הענווה. תכונה זו שייכת לשלטון בבחינת 'מלך'. עקרון זה נלמד מדברי רש"י שהובאו לעיל.
בשני המקומות, רש"י מחבר בין המושג 'נמלך' למושג של 'ענווה' – "לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן", "בבית דינו נמלך מענוותנותו יתירה". השם מעיד על מהות הדבר – ואם שמו של השליט הוא 'מלך' הנמלך בעמו, סימן שהתכונה הבסיסית ביותר שלו היא הענווה.
מנהיג שלא מסוגל להתייעץ עם אנשיו וחושב שהוא היודע הכול – מנהיגותו לא תשרוד לאורך ימים ושנים. היום בחברה המודרנית, קוראים לכך "האצלת סמכויות" – לא קל למנהיג חזק, לצמצם את כוחו, ולהעצים את האנשים שתחתיו, במתן סמכויות משמעויות, על מנת שייטלו חלק ושותפות בארגון כולו.
יוסף נשלח ע"י אביו לבקר בשלומם של אחיו הרועים בשכם. יוסף מודע לשנאתם של האחים כלפיו, אף על פי כן מזדרז לקיים את ציוויו של אביו. זריזות זו לקיים את רצון אביו [תוך ויתור על רצונותיו האישיים, בבחינת "בטל רצונך בפני רצונו"] מעידה על תכונת הענוה האצילית החבויה באישיותו של יוסף.
הגאוותן לא מסוגל להתקפל ולבצע רצון של אחרים, אדרבה הוא מעוניין להכתיב לאחרים מה לעשות. הענו לא מחפש את כבודו האישי אלא את כבוד ה' וכבוד אביו, ונרתם בזריזות למילוי רצונם של אחרים. כך כותב רש"י במקום "הנני – לשון ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאים אותו" (רש"י, בראשית לז, יג).
(נשלח ע"י אהרון שטראוס)