אליהו ועובדיה – על היחס לכלל ישראל

הדפסה

פרישת אליהו

בהפטרה מספר מלכים א' (פרק יח) אנו רואים את המתח שבין אליהו לעובדיה. אליהו בפרקים שלפני ההפטרה גוזר שלא ירד גשם, משום שעם ישראל עובד לעבודה זרה במקום את הקב"ה. הקב"ה לא מסכים לקבל מהלך זה משום שיש בכך סבל אנושי, ומעביר את אליהו תהליך חינוכי.

נזכור, שאליהו מתמודד מול אחאב, אשר בפרק הקודם מתואר כמלך רשע ביותר: "ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו: ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידנים וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו:
"ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון: ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' א-להי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (ט"ז, ל-לד).

נזכור, שאחאב אינו רק מלך רשע מבחינה דתית, אלא גם מוסרית – מעשה כרם נבות. ולמרות זאת, הקב"ה דורש מאליהו לפגוש את אחאב – "לך הראה אל אחאב". ננסה לעמוד על תהליך ההתקרבות של אליהו לאחאב ולעם ישראל.
בפרק הקודם אליהו פורש מהעם, לאחר שכנראה הוא מתאכזב ממנו: "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' א-להי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי:
"ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן: והיה מהנחל תשתה ואת הערבים צויתי לכלכלך שם:
"וילך ויעש כדבר ה' וילך וישב בנחל כרית אשר על פני הירדן: והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה: ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (י"ז, א-ח).

מצד אליהו, הפרישה לנחל היא מעין התבודדות, והעורבים שמגיעים הם נס המיועד כדי לזון אותו. דמותו של אליהו מתוארת כך גם בגמרא בסנהדרין: "קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? – אמר ליה: קפדן קרית לי! – אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר" (קיג:).

על החמלה

אך ייתכן שהפסוקים משלחים כך ביקורת כלפי התנהגותו של אליהו. בניהול תקין של העולם, האדם לוקח אחריות על בעלי החיים (כפי שאכן עושים אחאב ועובדיה בהמשך), ומצב שבו בעלי החיים דואגים לאדם, אינו אידיאלי. מעבר לכך, ברור כי הדרך שבה ניזון אליהו אינה יכולה להיות דרך הוראה לרבים, ומכאן ואילך הקב"ה מנסה להכניסו בחזרה אל העולם.

בשלב ראשון, הקב"ה מעורר בחזרה את החמלה של אליהו, וזאת על ידי הפגשתו עם המצב הקשה. אליהו נשלח לצרפת, כדי לעורר את תחושות החמלה שלו: "ויהי דבר ה' אליו לאמר: קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך: ויקם וילך צרפתה ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקששת עצים ויקרא אליה ויאמר קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה: ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך: ותאמר חי ה' א-להיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו:
"ויאמר אליה אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרנה: כי כה אמר ה' א-להי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תתן תת ה' גשם על פני האדמה: ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל הוא היא והיא והוא וביתה ימים: כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו" (י"ז, ח-יז).

ובהמשך, הקב"ה מעמיד את אליהו בניסיון נוסף: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה: ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש הא-להים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני:
ויאמר אליה תני לי את בנך ויקחהו מחיקה ויעלהו אל העליה אשר הוא ישב שם וישכבהו על מטתו: ויקרא אל ה' ויאמר ה' א-להי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה: ויתמדד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' א-להי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו:
וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי: ויקח אליהו את הילד וירדהו מן העליה הביתה ויתנהו לאמו ויאמר אליהו ראי חי בנך: ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש א-להים אתה ודבר ה' בפיך אמת" (י"ז, יז-כד).

מה תפקידו של קטע זה? הגמרא בסנהדרין ממשיכה: "'ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ', כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב 'ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה', וכתיב 'ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית'.
"בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים, אמרי ליה: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. יאמרו: שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב! אייתי הא ושקיל האי, דכתיב 'לך הראה אל אחאב [ואתנה] מטר'".

הקב"ה נוטל בחזרה את מפתח הגשמים, וכעת שולח את אליהו למפגש עם אחאב: "ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה: וילך אליהו להראות אל אחאב והרעב חזק בשמרון: ויקרא אחאב אל עבדיהו אשר על הבית ועבדיהו היה ירא את ה' מאד: ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עבדיהו מאה נבאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים" (י"ח, א-ה).

המפגש עם אחאב

מול אליהו, שבורח מהמציאות האנושית, אנו פוגשים את עובדיה. עובדיה מוגדר "ירא את ה' מאוד". הגמרא בסנהדרין אומרת: "אמר רבי אבא: גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב 'מאד' ובעובדיהו כתיב 'מאד'" (לט:).
עובדיה היא יותר ירא א-להים מאברהם שנאמר עליו "מאוד" ואילו לגבי אברהם נאמר רק "ירא א-להים".

מדוע? אברהם עבד את הקב"ה, אבל מסביב לא היה לכך התנגדות. לעומתו, עובדיה היה בממשלת אחאב, "שר על הבית" בממשלה שעובדת עבודה זרה. מדוע אם כן עובדיה הצטרף ולא התבדל כאליהו? למרות העקרונות שלו, עובדיה הבין שאם יתעקש על כך, הדבר רק יביא לפילוג והוא לא יוכל להציל שום דבר.

כאשר עובדיה נשאר, הוא מצליח להציל את מאה הנביאים. אליהו לא הסכים להיכנס ולכן הלך לנחל כרית, והקב"ה מסמל לו לאט את הדרך חזרה. בהתחלה הוא לוקח אותו לאישה הצרפתית, בשביל להראות לו שלמרות שהממשלה אולי נגד, עדיין האנשים הפשוטים לא חושבים עליו רע כל כך, על אף שבגינו הוא רעבים. בהמשך הוא אומר לו ללכת לאחאב, להיפגש אתו ולדון אתו.

כך גם היה לגבי אהרן. הגמרא בסנהדרין אומרת: "ופליגא דרבי תנחום בר חנילאי. דאמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו', מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו – השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם"  (ז.).

הגמרא אומרת שאהרן ראה את הריגת חור, לאחר שהלה התנגד לבניית העגל, ולכן הבין שהתנגדות לבניית העגל לא תועיל. רש"י ותוס' נחלקו מהו אותו "מקרא זה" שנאמר ביחס לאהרן. ברש"י נאמר: "מקרא זה – ובוצע ברך.
"אלא כנגד מעשה העגל – שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל.
"ויבן מזבח – הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם".

לפי רש"י קיימת ביקורת משמעותית מאוד ביחס לאהרן – "בצע ברך נאץ ה'"! אמנם, תוס' לעומת זאת, כותב: "כנגד מעשה העגל – אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק".

המחלוקת שבין רש"י לתוס' משקפת את ההתלבטות שבין אליהו לאחאב. אהרן בוחר בפשרה, להצטרף לעם כדי לא ליהרג, במחיר של תמיכה בעשיית העגל. האם הוא בגד בעקרונותיו, ונטען לגביו "בוצע ברך נאץ ה'", או שהוא עשה את המעשה הנכון והציל את מה שניתן, ונאמר לגביו "ורבים השיב מעוון".

אליהו ועובדיה

אליהו אכן נכנס אל העם ומתחבר אליו, אבל הדבר אינו מספק אותו, ולאחר מעמד הר הכרמל אליהו אומר: "ויאמר קנא קנאתי לה' א-להי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" (י"ט, יד-טו).
גם לאחר מעמד הר הכרמל, עדיין אליהו אינו חושב שיש באמירה "ה' הוא הא-להים" תוכן משמעותי, כיוון שהוא חש "ואיוותר אני לבדי".

אך הקב"ה רומז לאליהו שעליו להיות מעורב עם העם. גם אם אדם מחליט להיות באופוזיציה הלאומית, לכל הפחות יש לו זיקה נפשית. גם בתוך המשפחה יכול להיות כעס, אבל אסור שתהיה מרירות שתגרום להיעדר קשר נפשי.
אנשים רבים אומרים במסגרת התא המשפחתי כל מיני דברים אינטואיטיביים ללא חשיבה, ובדיעבד מעדיפים שלא היו נאמרים. כך גם לגבי התייחסויות פוליטיות שונות – פעמים רבות אנו מתחרטים על דברים שנאמרו.

בפני האדם עומדת השאלה עד כמה הוא יכול להשפיע. אפשר להיות אדם עם עקרונות ולהישאר בחוץ ולא להשפיע, ואפשר לוותר על עקרונות מסוימים, אבל להצליח להציל משהו, וכל אדם יכול לבחור היכן הוא בוחר להיות. ייתכן שאליהו הציל את היהדות המופשטת, את ה"איידישקייט", אבל עובדיה הציל את היהודים והותיר בני הנביאים לפליטה.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת כי תשא תשע"ד, וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון [כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון. עורך: בנימין פרנקל] http://vbm.etzion.org.il/he)