בית המקדש ובית המדרש
"קולות וברקים וענן כבד"
"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" (שמות כ', טו-טז).
עם ישראל עומד לפני הר סיני, ומפחד שימות. אימה, מעמד מבהיל עם קולות, ברקים וענן כבד, ועם ישראל ירא מכך: "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר: והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד: ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והא-להים יעננו בקול" (י"ט, יז-יט).
אנו יכולים להבין את משמעותו של המעמד כבר מההגדה של פסח: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו".
וכי איזו משמעות יש לעמידה לפני הר סיני מבלי שתינתן בו התורה?! אלא ברור, שמעמד הר סיני הוא חוויה עמוקה וחודרת, שעומדת בפני עצמה גם מבלי להגיע לקבלת התורה ממש.
בחומש דברים, מופיע היחס למעמד בצורה בולטת יותר: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי:
"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם: ותאמרו הן הראנו ה' א-להינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי:
"ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' א-להינו עוד ומתנו: כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו"(דברים ה', יט-כד).
בחומש דברים אנו רואים את עם ישראל שולח נציגים מחמת החשש שימות אם ימשיך לשמוע את קול ה'. אמנם, טענת ישראל לכאורה סותרת את עצמה, שכן גם עם ישראל עצמו מודה "כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי", וממילא מדוע עם ישראל מפחד שמא ימות?
"ובעבור תהיה יראתו על פניכם"
נראה, שלא מדובר כאן על מיתה כפשוטה, שהרי עם ישראל נוכח שהוא נותר בחיים; מדובר כאן על חשש מיתה של ה'עצמי'. עם ישראל מפחד שמא קבלת התורה מפי ה' בצורה ישירה תפגע באישיותו וביכולתו לשמור על מימוש עצמי, לשמור על ייחודיות ועצמאות. החשש הוא שמחויבות מלאה לקב"ה תפגע בכל יחיד ויחיד ובזכותו ל"חירות" משל עצמו.
משה עצמו, דמות אידאית המסוגלת לחיות במצב מתמיד של חוויה רוחנית גבוהה, נוזף בעם ישראל על דבריהם: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים" (כ', יז-יח).
משה מנסה לשכנע את עם ישראל לשמוע את הקב"ה ממש, להתבטל אליו ולהיות מוכנים לעבדו בלבב שלם, אבל לבסוף ניגש רק משה אל הערפל, ועם ישראל נותר מרחוק. הקב"ה מבין את חששם של עם ישראל, ועונה למשה: "וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם" (דברים ה', כה-כו).
הקב"ה מקבל את טענת ישראל, ואף מתייחס לבקשה זו כתנועה נפשית חיובית – "מי יתן והיה לבבם זה להם".
מדוע עם ישראל אינו יכול לחיות בחוויה רוחנית ובמתח גבוה למשך זמן רב? ככל אדם, גם אצל עם ישראל עלול להתפתח עם הזמן זלזול בחוויה המשמעותית הזו. כאשר אדם חווה חוויה כלשהי בתדירות גבוהה היא מאבדת את ערכה ומשמעותה עבורו. אי אפשר לערוך חתונה כל ערב, עם תזמורת וסעודת מלכים, ולא רק בגלל השאלה התקציבית.
זוג צריך לדאוג לעשייה יומיומית, לקשר פשוט ואינטימי מידי ערב, ולא רק לאירוע עם אורות וצלצולים. המשכן הוא מעין בית קטן, שבו נשמרת החוויה הרוחנית לאחר חתונת מעמד הר סיני, ומעין דברי הגמרא בתענית: "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" (כו:).
אך גם מעבר לכך: במידה ועם ישראל יצטרך להישאר במתח רוחני גבוה, הרי שערכה של ההתקדמות יקטן, שכן הרגעים הללו מרובים ואינם מחודשים או יוצאי דופן.
הציווי על המשכן
על כן, בוחר הקב"ה להפנות את המוטיבציה של עם ישראל לתחומים אחרים. בחומש שמות, הקב"ה מצווה את עם ישראל שלושה ציוויים בסמיכות לבקשתם: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:
- לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם:
- מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה:
- ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות כ', יט-כג).
הציווי הראשון, "לא תעשון איתי", תובע מעם ישראל לא לנטוש את עבודת ה' למרות הקושי. היה חשש, שכאשר עם ישראל יגלה את התביעות העמוקות של הקב"ה, הוא יפנה ל"אלהי כסף ואלהי זהב", והקב"ה מזהיר על כך במפורש.
מטרת הציווי השלישי, למנוע מעם ישראל את ההעפלה חסרת הצורך – "ולא תעלה במעלת על מזבחי", כיוון שאם עם ישראל יתפרץ אל ה' בזמנים שאינם מתאימים, הוא עלול להיפגע. אסור לרוץ קדימה מהר מידי.
הציווי השני הוא אחד הפתרונות המרכזיים שהקב"ה נותן לעם ישראל, לצד פרשת משפטים שמופיעה בהמשך. אנו מגלים כאן שתי חלופות לעבודת ה' האקסטאטית שהייתה במעמד הר סיני – משכן ומשפטים.
המשכן מהווה אלטרנטיבה מסוימת כיוון שיש בו עבודת התמדית וקבועה, קשר ברור עם הקב"ה על ידי הקרבת קרבנות, כאשר המשכן מהווה מוקד רוחני לכל עם ישראל, בבחינת "ושכנתי בתוכם". כל יהודי ויהודי יכול ללכת למשכן ולדרוש את ה'. המשכן הוא דרך לשמור על קשר עם הקב"ה, דרך שבה ניתן להמשיך לחיות כרגיל לצד עבודת ה'. הציווי על המשכן מופיע גם ב"ברית האגנות" בסוף פרשת משפטים: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה: ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים: ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח:
"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד, ג-ח).
המשכן הוא פתרון בבחינת "עשו לי קיטון": "אלא עשו לי קיטון ואהיה מדבר עמה, כך בתחלה כי נער ישראל ואוהבהו וגו', במצרים ראו אותי ועברתי בארץ מצרים, בים ראה אותי וירא ישראל את היד הגדולה, בסיני ראו אותי פנים בפנים שנאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם, כיון שקבלו את התורה… ועשו לי מקדש ואהיה מדבר עמהם מתוך המשכן" (ילקוט שמעוני שיר השירים, רמז תתקפ"ו).
מסכת בבא קמא
לצד המשכן, הקב"ה מעלה פתרון נוסף לחוויה הרוחנית, ואף הוא נוגע בחיי היום-יום: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" (שמות כ"א, א-ב).
לא סתם מופיעה מרבית מסכת בבא קמא לאחר מעמד הר סיני. עם ישראל מחפש לו פתרון לקשר עם הקב"ה, ונתינת החוקים והמשפטים היא הפתרון השני לאחר המשכן. גם בחומש דברים מופיע: "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה: ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' א-להיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל" (דברים ה', כח-כט).
"המצוה והחקים והמשפטים" הוא הפתרון שהקב"ה מזכיר לאחר בקשת ישראל שנענית ב"היטיבו כל אשר דברו". הקב"ה מציע לעם ישראל את פתרון תלמוד התורה, את העומק וההיקף העצומים מיני ים. שני הפתרונות הללו מוזכרים במפורש גם בגמרא: "והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.).
ללמדך, שבזמן בית המקדש היו שני פתרונות: בית המקדש וההלכה, ומיום שנחרב המקדש נותרו רק "ארבע אמות של הלכה בלבד". כמובן, מפורסמים דברי הגמרא כי התפילה היא התחליף בזמן הזה לעבודת הקרבנות, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג).
שגרה וחידוש בחיי הפרט
לפתרונות אלו יש שתי השלכות – הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. ברמה האישית, אנו למדים מכאן שאי אפשר לחפש חוויות כל הזמן, ודרך המלך היא בעבודה יומיומית ומתמדת. כך לדוגמה, הלימוד בישיבה מצטבר לאורך זמן.
אנו עומדים עכשיו באמצע השנה, וזה זמן מתאים לחשבון נפש. יש בחורים, משיעורים נמוכים או גבוהים, שיכולים לשאול את עצמם – "מה כבר עשינו השנה? לא התקדמנו כלל". לעיתים חשבון הנפש הזה גורר בעקבותיו את התחושה שלא הייתה התקדמות כלל, שאין סייעתא דשמיא, ושלימוד התורה איננו מתאים.
חשוב לזכור שהלימוד בישיבה הוא חוויה מצטברת, חוויה שאורכת זמן ותובעת עבודה מאומצת לאורך השנה. מסופר על הגר"א שנשאל האם יהיה מעוניין לקבל את התורה כולה בגילוי אליהו מבלי שיצטרך ללמוד אותה מילה אחר מילה. הגר"א סירב, שכן הוא הבין את משמעות חווית לימוד התורה העצמי, ומעבר לכך, הוא הבין שאנו לא נמדדים בשיעור הידע שנרכש, אלא בשיעור העבודה שעבדנו. מה אנו נאמר אילו יציעו לנו להכניס את כל פרוייקט השו"ת לראש באמצעות שבב מחשבים קטן?
התהליכים הרוחניים והידע שמצטבר בעבודה רוחנית לאורך זמן, ניכרים אט אט על פני התלמידים, ואי אפשר להסיק מסקנות מחצי שנה. כל אחד יכול לשאול את רעיו, את הר"ם או המשגיח, ולשמוע מהם על התקדמותו. אי אפשר להשוות תלמיד משיעור נמוך לתלמיד שהשתקע בישיבה, שכן תמיד ישנה התקדמות ותנועה רוחנית. תנועה זו לא נמדדת בימים, ואי אפשר לבחון את נקודת המעבר שבה ולהצביע על שינוי מסוים שאירע ברגע אחד, כשם שאב לא יכול לספר לילדיו מתי היה הרגע המדויק בו התאהב באמם. המצב הנפשי של בחור ישיבה נבנה לבנה על גבי לבנה, בקצב משל עצמו, ואסור לנו לפחד להיכנס לתהליך הנפשי הזה, ולהיות "בחורי ישיבה".
תלמידים שואלים אותי לפעמים בפורים, כאשר טוב עליהם לבם ביין, כיצד ניתן להתקדם ולרכוש ידיעות ויראת שמים. ובכן – הדרך היא ללמוד ולעבוד, בכל אותם 364 ימיה האחרים של השנה. בפורים שמחים בתורה, בשאר ימות השנה, לומדים אותה. יום כיפור יש רק פעם בשנה, וחוויה של תפילת נעילה היא משהו נדיר ומיוחד. אילו היינו חווים את יום הכיפורים כל שבוע, תפילת נעילה הייתה מאבדת ממשמעותה. על כן, אנו צריכים להתמקד בעבודה הרוחנית לאורך השנה, ולראות כיצד היא מרוממת אותנו.
תלמוד התורה לאורך השנה בצורה מתמידה, מאמץ משמעותי לקבלת תורה פרטית, יובילו בע"ה לתחושת זיקה לתורה ולקב"ה. עלינו לבחון את חיי היום-יום שלנו, את הסדרים לאורך היום, ומתוכם להתקדם ולפרוח.
"ואת יהודה שלח לפניו" תורה ציבורית
ברמה הציבורית, תלמוד התורה כפתרון עבר שינוי בשנים האחרונות. אנו יודעים, כי התורה מקבלת מעמד בלעדי וחשיבות מיוחדת. הגמרא בפסחים מביאה: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה – דכתיב (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו" (נד.).
לא סתם גם ניתנה התורה במדבר. יש אמנם בחז"ל כיוון ולפיו התורה ניתנה במדבר כדי לבטא את המעין-דמוקרטיה שיש ביכולת ללמוד אותה: "מאי דכתיב: (במדבר כא) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה" (נדרים נה.).
אך ישנו רובד נוסף לנתינת התורה במדבר – התורה אינה תלויה בזמן או במקום, ואין לשאלת ארץ ישראל זיקה מכרעת לחשיבות מצוות תלמוד תורה. התורה היא המוקד האולטימטיבי, והיא מנותקת מכל גורם ארצי קונקרטי. התורה היא מעבר לעולם והתורה קדמה לעולם.
גישה זו, הובאה לידי שיא בדרך לימוד התורה בישיבות ליטא לפני כמאה וחמישים שנה, ומאז ועד היום היא הגישה הרווחת. לא מדובר רק בגישה של הציבור החרדי; על אף המחלוקות המרובות עם הציבור החרדי, תלמוד התורה עמד כערך מוחלט בציונות הדתית, ולא שוקלל מול ערכים אחרים.
רמי"ם חרדים נבחרו ללמוד בישיבות תיכוניות, לא רק מחמת היעדר מחנכים בציבור הדתי, אלא כדי ליצור את הבלעדיות של התורה ולחנך את התלמידים להבנה כי התורה עומדת מעל הכול.
בהספד שנשאתי בהלווייתו של מורי הרב אריה בינה זצ"ל, הזכרתי את יכולתו הנדירה ליצור בארץ "ישיבה תיכונית ליטאית" – "נתיב מאיר": "ר' אריה היה אחד מאותם בני "יהודה", שבאו לכאן עם המיטען הישן של עולם הישיבות המזרח אירופאיות… חכמתו הביאה אותו, דווקא ב"נתיב מאיר", להדגשת הפן הקודם. בגלל שידע כי מעורה הוא היטב בהווי הארץ, החליט להיות ראש ישיבה תיכונית-ליטאית. הוא היה יצור מיוחד במינו. ראש ישיבה תיכונית שהינו גם ראש ישיבה ליטאית.
"הוא ייצג שילוב זה גם בפרטים הקטנים. חבש כיפה ליטאית, והנהיג קודם שיחתו בבית המדרש שירת ניגונים מבית מדרשה של תנועת המוסר. הוא דאג להשריש בנו את התחושה ש"נתיב מאיר" הינה ישיבה לכל דבר, ואיננה נופלת מאף ישיבה אחרת".
עלינו לדעת שעבודת ה' שבלימוד גדולה לאין מונים מהחשיבות העצומה שיש לעבודת ה' בצבא. ישיבה היא מקום בעל ערך עצמי, ואין להתייחס לשנתיים של לימוד תורה רק כ"מכינה" לקראת שירות צבאי. עלינו להבין, כי הלימוד הוא המוקד הרוחני המרכזי שמאפשר לנו ליצור קשר ישיר עם הקב"ה, ושאר הדרכים לא ישוו לה.
עולם הישיבות צריך לחזור ולהעמיד דור של תלמידי חכמים. לא רק אליטה של תלמידי חכמים שיתפקדו כרבנים של הדור הבא, אלא גם שכבה משמעותית של בעלי בתים ברי אוריין שהתורה תופסת אצלם מקום משמעותי, ומתוך כך הם פועלים ברמה החינוכית, בקהילה, בבית הכנסת, בבית הספר ובמשפחה.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת יתרו ה'תשע"ג וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)