כידוע, שמותיו של הקב"ה מסמלים את הנהגתו בעולם, ובעיקר את מידת הדין והגבורה מול מידת הרחמים והחסד. אנחנו, לעומת זאת, נדרשים ליחס אחד, בלתי תלוי, כלפי הנהגת ה': "בכל מאודך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו" (ברכות נד ע"א).
האדמו"ר מצ'רנוביל, ב"מאור-עיניים" על הפרשה, מסביר שזה בדיוק מה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום: "ה' א-לוהינו ה' אחד" – "בין שמתנהג עמו במידת הוי"ה בין במידת אלוקים, הכל הוא ה' שהוא חסד הא-ל יתברך, בכדי שיוכל לקבל א-להותו ית' בדבר ההוא מאחר שכך צריך לו בעת ההיא". גם אם ה' מנסה אותנו ומתנהג עמנו בהסתרת פנים – אנו מאמינים שגם כאן מתגלה חסד ה', גם זו לטובה.
ממי למדנו זאת?
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי"ה לא נודעתי להם".
אברהם עבר עשרה ניסיונות שבהם הוא ראה את 'המקום' – הקב"ה, מרחוק. מאחורי מסכים והסתרות. זה טיבו של ניסיון. במשך תקופות שלמות עמדו אבותינו בצרות, בכל דור ודור, ושם הוי"ה כמעט ולא היה מוכר להם. מעמידתם ומאמונתם לומד ה'מאור-עיניים': "שצריך האדם העובד לעבוד את בוראו ב"ה, דווקא באופן הנ"ל בין בטיבו בין בעקו (בין בטובה בין בצרה)".
לכן, גם במצבים של עלייה והתקרבות, שלאחריהן "רואה שהתחיל להתמוטט – יהיה כיתד תקוע במקום נאמן… כי אולי מנסין אותו בזה".
החידוש הגדול הוא: "וכשעובד כך בדעת זה – נעשה גם כן הדין רחמים, מאחר שמאמין ומקבלו בשמחה, ומודה לו מאוד, ומחזיק את הדין כאילו הוא חסד – נעשה כן באמת".
כשם שאפשר להפוך אפילו רשע גמור לזכאי באמת על ידי שדנים אותו לכף זכות, כפי שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב), כך אפשר – להבדיל – לדון את השם יתברך לכף זכות, עד שנזכה לראות בעינינו איך באמת "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (ברכות ס ע"ב).
(ר' דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יוםיום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)
