מצות תלמוד תורה במלך ישראל
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יקוק אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם: (דברים י"ז יט).
אחת ממצות המלך היא, שיכתוב המלך ספר תורה לעצמו, וספר זה יוצא ונכנס עמו תמיד לכל מקום שאליו הוא הולך, והמלך מצווה לקרוא בו תמיד בכל ימי חייו. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (בהלכות מלכים פ"ג הלכה ה'): "המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
והקושיא ידועה ומפורסמת, מה התחדש במלך יותר משאר ישראל, הלאכל יהודי מחוייב ללמוד תורה בכל כוחו ואסור לו להתבטל מדברי תורה, וא"כ מה הוסיפה התורה במה שציוותה למלך 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'.
ויש הרבה תירוצים, עם חילוקים שונים ומשונים, לבאר את גדר מצות תלמוד תורה במלך ומצות תלמוד תורה לשאר ישראל, ואין כאן המקום להאריך, אך ישנה הוכחה גמורה שאין חילוק כלל במצות תלמוד תורה בין מלך לשאר ישראל.
כי הנה כמה וכמה הלכות נלמדו מן הפסוק 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה', כמו בגמרא מסכת מנחות (דף צ"ט) "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית". וכן בהרבה מדרשים הובא פסוק זה כמקור שממנו נלמד על גודל החיוב להתמיד ולהגות בדברי התורה. והנה פסוק זה נאמר ע"י ה' ליהושע בן נון, ויהושע בן נון דין 'מלך' היה לו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"א ה"ג, ואם נאמר שהמלך מצווה בלימוד התורה בצורה גדולה ורחבה יותר משאר עם ישראל, א"כ מה הראיה מהפסוקים אשר נאמרו אצל יהושע בן נון לכלל ישראל. ומוכח מכאן שהמלך ושאר בני ישראל שוים במצות תלמוד תורה.
ועל הקושיא שהבאנו, מה חידשה התורה בלימוד התורה של מלך יותר משאר ישראל, נראה ליישב בצורה פשוטה. כי הנה בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"ב ה"ו) כתוב כך: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו – והרי דברים קל וחומר, ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה".
ומבואר בירושלמי כמו שכתבנו שהחיוב של המלך ושאר ישראל הוא חיוב אחד, אלא שהתורה היתה צריכה לחייב את המלך במפורש בלימוד התורה כל ימי חייו, כי לולי הפסוק היינו פוטרים את המלך מלימוד תמידי ורצוף, מפני שהוא טרוד ועסוק בצרכי ישראל, ולכן פירשה התורה שהמלך חייב בלימוד התורה, וממנו נלמד בק"ו לשאר ישראל, שלא יפטרו את עצמם ממצות תלמוד תורה בגלל טרדות והפרעות כל שהם, אלא ישתדלו להגות בתורה כל ימי חייהם.
ומה שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ו): "על הסרת לבו הקפידה תורה, שנאמר: ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל, לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר: כל ימי חייו". ומשמע מדברי הרמב"ם דהמלך מצווה לדבוק בתורה יותר משאר העם, והנה זה ראיה לכאורה, דלא כמו שכתבנו שמצות תלמוד תורה במלך ושאר ישראל שוה. נראה לדחות ולומר שאין כוונת הרמב"ם במה שכתב 'דבקו הכתוב בתורה' לדביקות הרוחנית בלימוד התורה, אלא למצות המלך להדבק פיזית בספר התורה, כמו שנתבאר למעלה, שהמלך מצווה לכתוב לו ס"ת משלו ויוצא ונכנס עמו בכל מקום, ועל כך אומר הרמב"ם שמצוה זו נועדה בכדי לחזק את ליבו של המלך שלא יסור לבבו מהקב"ה ומדברי התורה.