כיצד בוחרים מנהיג?
בפרשת שופטים, מלך ישראל מצטווה לכתוב לו ספר תורה, בו יקרא ויהגה כל ימיו.
הקריאה המתמדת בספר התורה תגרום לו לירא ממלך מלכי המלכים ולשמור את כל מצוותיו במדויק:
"למען ילמד ליראה את ה'… לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם".
המלך החכם והנבון עלול לפתח תפיסה לפיה רק מצוות שמתיישבות בשכלו המפותח מחייבות אותו ואילו מצוות ששכלו אינו מסכים להם אינם דורשות ממנו מאומה. לכן התורה מדגישה את שמירת החוקים – אותם מצוות שאינם מובנות בשכל.
הקריאה הקבועה בספר התורה תקנה למלך את תכונת הענווה והרגשת השוויון; לא יחוש גבוה ורם יותר מאחיו: "לבלתי רום לבבו מאחיו".
הענו אינו מרגיש את עצמו עליון יותר מאחיו, על אף תפקידו הניהולי הבכיר. מידה זו נקראת "השתוות" בלשון הבעש"ט ["שויתי ה' לנגדי תמיד – שויתי לשון השתוות". צוואת הריב"ש אות ב].
את האיסור על מידת הגאווה התורה מפנה כלפי המלך, למרות שאיסור זה רלוונטי לכל היהודים באשר הם, אך המלך נאסר עליו בייחוד. דווקא המלך שנמצא בעמדת כוח משמעותית, ובעלת השפעה על מעגלים רבים [כל החלטה שלו משפיעה על כל בני עמו] עלול ליפול במידת הגאווה המשחיתה, ועל כן דווקא אותו מזהירה התורה בהדגשה מיוחדת על השמירה מפני הנפילה ברשת הגאווה.
הפנמת מידת הענווה בליבו של המלך תוליד שתי תוצאות ברוכות:
א. "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" – המלך יהיה ממושמע לצו ה', יקיים את כל מצוותיו מתוך הרגשת עבדות והכנעה. שלמה המלך סמך על חכמתו, ונשא נשים מתוך ביטחון עצמי מופרז, שנשיו לא יטו את לבבו, ולבסוף כשל ומעד, ונשיו דרדרו אותו ואת ממלכתו לטמיון.
ב. "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" – מלכותו של המלך תהיה יציבה לאורך שנים רבות. היציבות השלטונית מותנית במידת הענווה של המלך. הדבר שגורם למשבר המלוכה היא הגאווה. "לפני שבר גאון". כשהמלך מתמלא בגאווה הדבר מבשר את נפילת ושבירת מלכותו.
לסיכום: התכונה החיונית ביותר הנדרשת למנהיג הינה תכונת הענווה והקשבה אמיתית לכל אחד ואחד ממונהגיו. קיצה של המלכות מגיע כאשר המנהיג שיכור מעוצמתו הכבירה, ופועל מתוך גאווה וזחיחות.
(נשלח ע"י אהרן שטראוס)