על המלבוש – לפרשת בראשית
בפרשת השבוע אחרי חטאו של אדם הראשון נאמר :ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת(ג', ז).
ולאחר הגירוש לגן עדן הקב"ה ריחם עליהם וכך כתוב: ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם (ג', כא).
על היחס בין שני הפסוקים הללו כותב רבנו בחיי: עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור, יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד, כי היה כבודם לבלימה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד. לפי רבנו בחיי, עלה התאנה וכותנות העור נבדלים זה מזה הבדל מהותי: עלה התאנה נועד "לכסות בשר ערוה בלבד", בעוד שכותנות העור הן בגדים מכובדים יותר. כלומר מטרת בגדי העור שהקב"ה הלביש את אדם וחוה הייתה כדי להרים את כבודם. לא מספיק העלה המכסה על החטא אלא יש צורך לכבוד. למרות החטא הגיע הזמן לצמוח ולנסות לחזור למעמד רוחני קדוש.
לאור זאת נבין את מאמר חז"ל בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד עמוד א
דרש ר' שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא.
גמילות החסדים מתבטאת בכך שהקב"ה דאג לכבודם של אדם וחוה על אף שחטאו.
הרש"ר הירש בראשית מבאר את הדברים ביתר הרחבה, ואף משווה בין בגדי כהונה שנועדו לכבוד ולתפארת ובין כל בגד שהוא.
(כא) בפעם השניה נזכר כאן הלבוש כמתנת פרידה מגן עדן; אך כאן הוא מושלם יותר. תחילה נזכרו רק "חגורות" לכסות בשר ערוה.
אך בינתיים נגזרה גזירה על האדם, והצורך בלבוש נתחזק; שכן, האדמה נתקללה, ופגעי הטבע נתרבו. הלבוש מקבל אפוא משמעות כפולה – לכסות בשר ערוה ולהגן מפני פגעי הטבע. אולם, הלבוש ניתן מידי "ה' אלהים", ויש לו אפוא משמעות קדושה; בשתי בחינותיו הוא מחנך את האדם, למען ישוב למעלתו הראשונה. הוא מכסה את ערות הגוף, – וכך מזהיר את האדם לשלוט בגופו; ואכן, היה צורך מיוחד באזהרה זו, אחרי שגם הרוח נשתעבדה לצרכי הגוף: "בזעת אפיך תאכל לחם".
והלבוש מגן מפני פגעי הטבע, – וכך מזכיר לאדם שירד ממעלתו וטרם חזר אליה. הנה הוא נברא בלא לבוש; שלום של גן עדן היה נתון בינו לבין הטבע הסובב אותו.
אך עתה הוא זקוק ללבוש; והלבוש יזכיר לו, – שכל עוד עליו להתבייש בגופו, הרי עדיין לא חזר לגן עדן ועדיין האדמה "ארורה". על פי זה נבין את דברי ר' מאיר, שקרא ללבוש זה "כתנות אור" (בראשית רבה כ, כט); ועל פי זה נבין את דבריהם של אחרים, שקראו לו בגדי כהונה, שבהם היו הבכורות משתמשים בעבודתם. שכן, תפקיד הלבוש להאיר את עינינו ולקדש אותנו ככהני ה' ומכאן המשמעות המיוחדת של הבגד, כדרך שהיא מתגלה בשפת המקרא: "מעיל צדקה", "בגדי ישע" (ישעיה סא, י) ועוד. ומכאן משמעותו הסמלית של הבגד, כדרך שהיא מתגלה בבגדי כהונה.
מכאן גם הקשר הברור – שבין הבגד לבין מצות ציצית.
מול לחש הנחש של הרהורי החושים – "הן ה' בעצמו נתן לך מורים ומאורים: לב ועין" – תזכיר הציצית את מצוות ה'; אך הציצית נתונה בכנף הבגד. והשוה: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" וגו' (לעיל פסוק ו); וכנגד זה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וגו' (במדבר טו, לט). וזו אזהרת הטלית המצויצת:
הבגד הזהירך שהנך אדם, ועליך לשלוט בגופך; הבגד לימדך, שהעולם טרם היה לגן עדן – למרות כל המצאות האדם; עתה יציץ בגדך ציץ ופרח על ידי חיי ישראל הקדושים; הם יוציאו לאור את כוחותיך האלהיים ויחזירו לעולם את שלות גן עדן.
ועוד העירו חכמינו: כאן נרמז הרמז הראשון למצות גמילות חסדים; הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קיים כאן גמילות חסדים (סוטה יד ע"א). התורה, תחילתה וסופה גמילות חסדים, שה' גומל לאדם. תחילתה מלביש ערומים – לאדם הראשון; וסופה קבורת מתים – לבחיר האדם.
(נשלח ע"י הרב משה ליפשיץ)