על חג הסוכות – "זמן שמחתנו"
בתפילת הרגלים אנו מתפללים: "…ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום: חג הסוכות הזה..זמן שמחתנו; שמיני חג עצרת הזה..זמן שמחתנו; חג המצות..זמן חרותנו; חג השבועות..זמן מתן תורתנו; באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים".
מה קרה בחג הסוכות שאנו חוגגים בו את "זמן שמחתנו"? ברי לנו שבפסח יצאנו מעבדות לחרות. יש לנו תיאור מדוייק של המועד והדרך שבה יצאנו לחרות. לא אנו יצאנו מעצמנו לחרות, אלא ה' הוציא אותנו לחרות. ולפיכך חג המצות הוא "זמן חרותנו". בשבועות נתנה לנו התורה. גם מועד זה כתוב ומתועד היטב בתורה. ה' נתן את התורה לעם ישראל, ולפיכך חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו". אך מה קרה בדיוק בט"ו בתשרי שהופך את המועד הזה ל"זמן שמחתנו"? והרי בסוכות ישבו ישראל משך תקופה ארוכה במדבר?! [וכך על אותה הדרך אפשר ראש השנה הוא יום הזכרון, יום שבו ה' הוא הזוכר; יום הכיפורים – הוא היום שבו ה' מכפר את עוונתנו].
ויש לאמר, כי בעוד שאר המועדים בתורה אנו פאסיביים – אנו מקבלים את החרות; אנו מקבלים את התורה; זוכרים אותנו; מכפרים את עוונותינו – חג הסוכות הוא כולו תלוי בנו, בשמחה הפנימית שבתוך לבנו, לפיכך הוא "זמן שמחתנו". את השמחה שבתוך הלב אנו לא יכולים לקבל, אלא היא תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו. כל מועדי התורה מכוונים להביא את היהודי לשמחה הגדולה הזו.
יש הנוהגים לקרוא בסוכות את ספר קהלת. ספר המעמיד את האדם על הבלות חייו ועל ההבל שבמאמץ שברדיפה אחרי נכסים ועושר, אחר כבוד ובעצם אחרי כל דבר מוחשי. בחג הסוכות הנקרא גם חג האסיף אוסף האדם את פרי עמלו הביתה. ובדיוק אז מצווה אותו התורה לצאת מביתו ולדור בסוכה שבעה ימים. דוקא בתקופת האסיף, כשאדם קוצר את פירות עמלו, התורה מצווה על היהודי לצאת החוצה ולהיווכח בחוסר הטעם שיכול להיות באיסוף הנכסים והעושר, שהוא הבל. התורה מצווה את האדם לצאת החוצה ולהשתחרר מכל שעבוד של עצמו לנכסים או לכל דבר אחר, ואפילו להשתחרר מדימויו העצמי כצדיק שזה עתה יצא מיום הכיפורים.
קהלת מדבר על ההבל שיש לכל דבר הקיים תחת השמש. השמש קובעת את הזמנים בעולם. בעבר עבדו עבודה זרה לשמש וסגדו לה כאליל. גם בעולם המודרני שבו זמן הוא כסף יש "עבודה זרה" לכסף. בסוכות אנו מצווים להשתחרר משעבוד זה, מהתלות בזמן, מהתלות מכל דבר שהוא "תחת השמש" וללכת למקום שהוא 'מעל' לשמש, מקום שבו האדם משוחרר משעבוד עצמי לזמן ולכסף ובעצם לכל דבר חומרי. הסוכה הכשרה היא מקום "שצלתה מרובה מחמתה", וככזו היא מנותקת מהבלי העולם הזה, המצויים בכל רחבי העולם המצוי "תחת השמש". כשהאדם מצוי 'מעל' לשמש, הוא נמצא ב"זמן שמחתנו". ובמקום ובזמן שבו אדם משוחרר מכל שעבוד לכל דבר שהוא הבל, הוא יכול לשמוח שמחה אמיתית, שמחה שמקורה הוא בו, ושמחה זו היא שמחתו של היהודי שבה שמח ה'. לתכלית זו מכוונים כל המועדים האחרים – להבאת היהודי לשיא שמחתו העצמית, דוקא מתוך ביטול כל תלות בחומריות או בחשיבות עצמית של עצמו. לפיכך כללה התורה ציווי מפורש לגבי החג הסוכות לשמוח: "ושמחת בחגך..והיית אך שמח".
[מבוסס על דברים מתוך הרצאת של הר' מרדכי אלון. נשלח ע"י יואב מיליס]