"כמהפכת סדם ועמרה.." – "ואבדתם מהרה מעל הארץ"
בפרשתנו – נצבים – כורת משה ברית מחודשת בין עם ישראל לה', ברית "עד עולם", עם אלו העומדים בפניו, אך גם עם "אשר איננו פה עמנו היום". ברית המגיעה עד הדור האחרון, מתחדשת מדור לדור, ברית אינסופית בין ה' לעמו – ישראל. הפרת הברית מצד ישראל ע"י הפנית עורף לה' – בין ברמת היחיד ובין ברמת העם – יביאו את כל האלות הכתובות בתורה. הדור האחרון והנכרי מארץ רחוקה – אלו שלא היו במעמד כריתת הברית – יראו את מכות ה' שיבואו על הארץ ויתהו "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת". בבקשו לתאר את גודל המכה שתינחת על הארץ עקב הפרת הברית מדמה משה את עצמת המכה: "כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבויים אשר הפף ה' באפו ובחמתו" [נצבים, כ"ט, כ"ב]. מדוע משתמש דוקא כאן משה בדימוי זה, ומשמיעו בפני בנים לדור יוצאי מצרים, שלכל היותר שמעו את סיפור סדום ועמורה מפי אביהם?
כדי לנסות ולהבין זאת, עלינו לחזור לענין לוט, סדום ועמורה המובא בספר בראשית [פרשיות לך לך ווירא]. לוט, בן אחי אברהם, חוזר עם אברהם מארץ מצרים לכנען. גם הוא חוזר עם רכוש כבד. הריב בין רועי לוט ואברהם מביא את אברהם להציע ללוט להיפרד. אברהם מציע ללוט לבחור את האזור בכנען שהוא ישתקע בו. לוט בוחר את ככר הירדן: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים באכה צער; ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן…" [בראשית, י"ג, י-י"א]. העובדה שככר הירדן – האזור שבו נמצאו סדום עמורה וערי הככר – הנה "כארץ מצרים" היא המניעה את לוט לבחור באזור זה.
משה מעמיד את עם ישראל בנאומו הגדול על ההבדל התהומי בין ארץ מצרים לארץ ישראל: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק; והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים; ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" [דברים, עקב, י"א, י-יב]. לוט בוחר בככר הירדן, ארץ שאנשיה היו "עשירי עולם היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה, שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה…ארץ שלחם היה יוצא ממנה..", והתוצאה של עושר בלתי נגמר זה הוא שאנשי סדום "לא בטחו בצל יוצרם אלא ברוב עשרם…" [פרקי דרבי אליעזר, כ"ה]. וכפי שרש"י מביא בבראשית על הפסוק: ""ויסע לוט מקדם.." – הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו" [בראשית, י"ג, י"ב]. סדום ועמורה היתה דימוי הכי קרוב של מצרים בארץ כנען. כך חשב גם פרעה על עצמו ועל היאור כפי שלמדים אנו מפרשת יוסף ופרעה, כאשר יוסף מעמיד את פרעה כי הפתרון הוא לאלוקים [וראה גם את ענין היאור ופרעה בתחילת ספר שמות]. ארץ ישראל, קיומה הפיזי תלוי במטר השמים. על האדם לשאת עיניו השמימה לאל ולבקש מטר. בארץ ישראל מתקיים קשר תמידי בין העם לאלוקיו. וכאשר קשר זה מתנתק הדבר מביא חורבן על הארץ.
משה מזהיר את ישראל כי הרצון להיות מצרים בארץ כנען [בדומה ללוט] יגרור לחורבן הארץ כחורבן סדום ועמורה, וחורבנה יהיה ההסבר – בעיני הדור האחרון והנכרי מארץ רחוקה – לניתוק שיצר עם ישראל בהפרו את הברית עם אלוקיו [הר' מרדכי אלון]. אזהרה זו מושמעת מפי משה כבר בקטע השני של קריאת שמע – אותו אנו קוראים ומשננים לעצמנו מידי יום ביומו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים..וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר…ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה…" [דברים, עקב, י"א, ט"ז-י"ז]. חז"ל תארו והרחיבו את מעלליהם של אנשי סדום ועמורה מבחינה חברתית: "..לא החזיקו ידם בפת לחם, לא לעני ולא לאביון..". העושר המוחלט, הגאווה והביטחון בעושר לא רק הביאו לשחיתות היחיד, אלא גם ליצירת שיטה ונורמות חברתיות מושחתות, מקטן ועד גדול בסדום, שבסופן הביאו להפיכת סדום ועמורה. במקום שגאוות האדם גדלה – גאווה שיש לה קשר הדוק לעושר ולביטחון כלכלי- והרגשת האדם שהוא לא תלוי באף אחד מעליו, כמו בסדום, האדם מביא על עצמו את ההרס העצמי שלו. במקום ובזמן שישראל ירצו להיות כמצרים בארצם, להתנתק מעילת ויסוד קיומם, הם יביאו על עצמם את חורבנם האדיר כסדום ועמורה. ואת המסר הזה אומר משה לא רק לדור העומד בפניו אלא גם לכל יחיד ולכל דור ודור בעם ישראל, גם לנו ולדורנו, שאף אנו כמו הדור שעמד בפני משה לא הכיר את סדום ועמורה אלא רק מהסיפור עליהן.
(נשלח ע"י יואב מיליס)