בני קורח לא מתו
בספר תהילים פרק מ"ה, במזמור אשר נתייסד ברוח קדשם של המשוררים בני קורח, כמו שכתוב בפתח המזמור 'למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות" כותב המדרש (שוחר טוב) על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב" כך: "להודיעך שלא יכלו (=בני קורח) להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה קבלם הקב"ה, ולמה לא יכלו לומר בפיהם שירה, שאול פתוחה והאש מתלהטת סביבותיהם דכתיב "ואש יצאה מאת ה'", ואומר "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" לכך נאמר רחש לבי".
מבואר במדרש שבני קורח שבו בתשובה ברגע האחרון, ממש לפני שנבלעו באדמה ביחד עם אביהם, והאדמה היתה כבר פתוחה תחתיהם לבולעם חיים והאש ליהטה מסביבם, ואז, בשניה האחרונה, תפסו את עצמם בני קורח ובהרהור קל שבו בתשובה, והקב"ה הצילם מרדת לשאול תחתית.
והעניין מוזכר בכמה מקומות בש"ס בגמרא סנהדרין דף ק"י ובגמרא במסכת מגילה דף י"ד, שאמרו שם על בני קורח 'מקום נתבצר להם בגהינם ועמדו עליו', ומשמע שכבר נבקעה האדמה למרגלותיהם, והקב"ה עשה להם נס מיוחד ובצר להם מקום בפתח הגהינם שיעמדו עליו, וכך לא 'צללו' לשאול כאביהם וכל עדתו. ואם הגיעו בני קורח עד פתחו של הגהינם, צריך לומר כמו שכתוב במדרש שבני קורח שבו בתשובה ממש בשעה שנפתחה האדמה תחתיהם, כי אם היו שבים בתשובה עוד קודם לכן, הרי היו צריכים לעמוד ממרחק, וכמו שציוה משה רבינו לכל קהל ישראל 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה … פן תספו בכל אשר להם'.
והנה במדרש תנחומא (בובר) לפרשת קורח כתוב על קורח ועדתו כך: "כיון שהיו נבלעים היו מצווחים ואומרים משה מלך ונביא ואהרן כהן גדול, ותורה ניתנה מן השמים, והיה קולן הולך בכל מחנה ישראל, שנאמר וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם וגו'". ולפי דברי המדרש צריך ביאור מה ההבדל בין בני קורח לקורח עצמו, הרי גם קורח הודה בטעותו מיד כאשר התחיל להבלע באדמה, ולמה בני קורח זכו לנס ולהצלה ואילו קורח אביהם אבד ולא התקבלה תשובתו.
וראיתי בספר ישן הנקרא בשם 'גבולת בנימין' אשר הביא את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף ע"ד: במעשה שאותו סיפר רבה בר בר חנה, שכאשר היה במדבר ארע וישמעאלי אחד הראה לו את המקום שבו נבלעו קורח ועדתו במדבר, וסיפר רבה בר בר חנה שהוא הטה את אזנו לשמוע את המתרחש בבטן האדמה, ושמע את בלועי קורח צועקים: "משה אמת ותורתו והן בדאים". ולכאורה קשה מדוע בלועי קורח מדברים בלשון 'נסתר' ואומרים 'והן בדאין', ולכאורה היו צריכים לומר 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". דהיינו שאנו החולקים על משה רבינו, אנו הבדאים הטופלים שקרים ובדותות על הנביא והמנהיג האמיתי.
וביאר בספר 'גבולת בנימין' שכך היא דרכן של בעלי מחלוקת שכאשר מוכיחים אותן על טעויותיהם, אינם מכירים בטעותם ושבים בתשובה, אלא אדרבה מצדיקים את דרכם ומסבירים שכל טענותיהם ומריבותיהם אינם לנצח את הצד שכנגדן, והם מגלגלים עינים בצדקנות ומטיבים להסבר כיצד תכלית פעולותיהם היא לכבד ולרומם ולשמור על מעמדו של הצד שכנגדם.
דוגמא לכך אציין, כי בישיבה פלונית נלחמו שני צדדים זה בזה, ומאחר וכלפי חוץ היו כל מטרותיהם לשם שמים ולא לכבוד עצמן, הרי שכל צד טרח לספר שלו עצמו אין נוגע כלום מכל עניין המריבה, וכל מטרתו היא 'לדאוג' לצד השני שלא ילך בדרך הנוטה מדברי תורה וימיט על עצמו קלון וביזיון.
כך גם היתה דרכו של קורח, שגם בהיותו בלוע באדמה לא חזר בו, אלא המשיך להחזיק באותה מחלוקת, וכל צעקתו מבטן האדמה היתה אני הוא שדאגתי לאמת את תורתו של משה ואת נבואתו ומנהיגותו, וכל הטוענים עלי שאני חולק עליו הם הבדאים.
מסיבה זו מובן מדוע בני קורח נתקבלה תשובתם ואילו קורח צעק משה אמת ותורתו אמת ואעפ"כ נבלע באדמה, והטעם לכך, כי בני קורח שבו בתשובה שלימה באמת וחזרו בהם מכל הטענות והמריבות שהעלו כנגד הוראותיו של משה רבינו, מה שאין כן קורח לא חזר בו ולא שב ממחלוקתו, אלא רק הצטדק ותירץ את עצמו שבעצם כל מטרותיו היו לשם שמים, ולכן נענש קורח וירד חיים שאולה.
ובזה מובן הקושיא שרבים מתפלאים עליה, מדוע התקבלה תשובתם של בני קורח, וכי מה ה'חכמה' הגדולה לשוב בתשובה כאשר אתה כבר יורד לפתחו של גהינום. אבל כאשר אנו רואים מה קרה לקורח שגם על פי פתחו של השאול לא שב בתשובה, ובגאוותו הוא עדיין מצדיק את דרכו ומעשיו, אנו יכולים להבין מדוע כל כך חשובה היתה חזרתם בתשובה של בני קורח. וזה בעצם הלימוד שלנו מבני קורח, כאשר אנחנו מגלים טעות, לא למרוח ולהצטדק ולהמציא תירוצים שונים ומשונים, אלא לקום ולעמוד באומץ ולומר 'טעיתי, אני חוזר בי, אבקש סליחה ואפעל בעז"ה לתיקון המעוות'. ובעז"ה כאשר נגיע לעמדה זו נזכה לסייעתא דשמיא וניסים גלויים כבני קורח בשעתם.