סמיכות פרשת מרים לפרשת המרגלים
רש"י הקדוש כותב בתחילת הפרשה (בשם מדרש תנחומא): "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
ומבואר שאילו היו מתבוננים בעונש שקיבלה מרים על הלשון הרע שדבריה על משה אחיה, היו בודאי מכירים כמה חמור חטא 'לשון הרע' והיו לוקחים ממנה מוסר שלא לדבר לשון הרע על ארץ ישראל.
והנה בגמ' בערכין דף ט"ו כתוב: "תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".
ומשמע מהגמרא שחטאו של מי שמדבר לשון הרע על בני אדם גדול וחמור יותר מחטא המרגלים שהוציאו דיבה על עצים ואבנים. וא"כ גם אילו היו המרגלים מתבוננים בפרשת מרים, היו יכולים לתרץ לעצמם שמרים נענשה כי דברה לשון הרע על בני אדם, ולא היו סבורים שיש לאסור גם סיפור לשון הרע על עצים ואבנים.
והנה הגמרא במסכת חולין (פ"ט) כותבת כך: "אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה".
ואפשר לבאר על פי דברי הגמרא הנ"ל, שכל החומרא שיש במדבר לשון הרע על חברו, היא מפני שחברו מצטער ונעלב, והצער שנגרם לחבר הוא מגדיל את חומרת החטא, אבל כאשר מדברים דברי לשון הרע על אדם ענוותן שאומר על עצמו 'ונחנו מה', כיון שלא נגרם צער למי שמספרים עליו את הלשון הרע, ממילא אין עוונו של המספר חמור כל כך.
ולכן ניתן לומר, שאילו היו המרגלים מתבוננים בפרשת מרים, ורואים שמרים נענשה למרות שדברה באחיה שהיה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, כפי שהעידה עליו התורה שם (בסוף פרשת בהעלותך), היו יכולים ללמוד מחטאה ועונשה שגם על עצים ואבנים דוממים אסור לספר לשון הרע. ובפרט לפי המבואר בגמ' במסכת חולין שהבאנו לעיל, שכבודו של משה היה חשוב בעיניו עוד פחות מעפר ואפר, א"כ ראוי היה למרגלים ללמוד בקל וחומר, שאם מי שדבר לשון הרע על משה רבינו נענש כ"ש שהמדבר על הארץ לשון הרע חטאו חמור וענוש יענש.
ואפשר להוסיף, שהסיבה שהמרגלים לא התבוננו ולא לקחו מוסר, מפני שהיתה בהם את מידת הגאוה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש "כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי". ובתרגום לעברית: "כולם זכאים היו וראשי ישראל היו, אבל אמרו לעצמם עצה רעה, וןמדוע אמרו לעצמם עצה רעה זו, כי חשבו שאם יבואו בני ישראל לארץ ישראל יעבירו אותם מלהיות ראשים על העם וימנה משה רבינו נשיאים אחרים, וחשבו שרק במדבר הם זוכים להיות נשיאים ואולי בארץ ישראל לא יזכו לכך ולכן התייעצו עצה רעה זו".
ומדרכי טבעה של נפש האדם, שאדם שהוא נגוע במידה רעה מסויימת, מאחר ומידה זו הינה חלק מאישיותו, ממילא אין הוא מסוגל להבין אדם אחר שכבר תיקן מידה זו. ולכן המרגלים שהיו נגועים במידת הגאוה לא זכו להבין את דרגת ענותנותו של משה רבינו, וממילא לא השכילו לקחת מוסר מחטאה ועונשה של מרים, אלא חשבו לעצמם שחומרת חטא לשון הרע אינה אלא במדבר על בני אדם ולא במוציא דיבה על עצים ואבנים.
ובזה מובן דברי התרגום יונתן: "וכד חמי משה ענותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע". ורבים הם השואלים מדוע היה זקוק משה רבינו לדעת על מידת הענוה של יהושע בן נון. ולפי הדברים שכתבנו מבואר היטב, שיהושע שכבר תיקן את עצמו במידת הענוה בודאי ילמד קל וחומר ממרים שלאר לדבר לשון הרע אפילו על עצים ואבנים, וממילא לא יחטא ולא ישתתף בעצת המרגלים.
(על פי 'אך פרי תבואה – רבי הירש מליסקא)