זמירות היו לי חוקיך
כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו
הגמרא במסכת סוטה כותבת כך: "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי', אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא"
הגמרא מתייחסת לסיפור המובא בספר שמואל (שמואל ב' פרק ו') (ב) ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות ישב הכרבים עליו: (ג) וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה: (ד) וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלהים ואחיו הלך לפני הארון: (ה) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים: (ו) ויבאו עד גרן נכון וישלח עזא אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר: (ז) ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים: (ח) ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה:
והגמרא שואלת מפני מה נענש דוד שבעיצומה של השמחה מת עוזא על ידו ונגרם לו צער כה גדול. ותירצה הגמרא, שהסיבה לכך היתה מפני שדוד קרא לדברי התורה 'זמירות', והקב"ה הקפיד עליו בכך, מפני שדברי תורה נאמר בהם 'התעיף עיניך בו ואיננו'. כלומר שדוד התייחס ללימוד התורה כדבר שניתן להשיגו ולזכרו בקלות, כמו 'זמירות' (ידוע הוא שהדבר שנקלט הכי בקלות בזכרון האדם, הם שירים וזמירות, כי המציאות מוכיחה שכל אדם ממוצע זוכר בקלות מאות שירים, למרות שבכל שיר ישנם עשרות אם לא מאות תוים וניגונים), והיה זה זלזול בכבוד התורה, שהרי בספר משלי נאמר 'התעיף עיניך בו ואיננו' כלומר, שאם רגע תסיר את עיניך מדברי התורה ומיד תשכחם, ולכן הכשילו הקב"ה שישכח הלכה מפורשת בפסוק מן התורה, והיא, שאת הארון אין נושאים בעגלה אלא בכתף, ומאחר שנשאו עוזא ואחיו את הארון בעגלה, נענש עוזא ומת, ובכך הושבתה השמחה ונגרם צער רב לדוד המלך.
והמפרשים התקשו מאד בסוגיא זו, מה היא המידה כנגד מידה בעונש זה, ומדוע אמר הקב"ה שמפני שקרא לדברי התורה זמירות, ישכח דוקא את ההלכה הזו שמשא הארון הוא בכתף. ואפשר לתרץ על פי פשוטו, שהסיבה לכך שציוותה התורה לשאת את ארון הקודש בכתף ולא בעגלה, היא כדי לרמז על כך שאסור להסיח דעת ממשא הארון, ואף שהארון נושא את נושאיו ואינו צריך שמירה, רצתה התורה לרמז לנו את ההנהגה הראויה למי ש'נושא את התורה' שלא יסיח ממנה דעת אפילו רגע אחד, וכמו שפסק הרמב"ם (תלמוד תורה פ"א הלכה י'): "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח". ונמצא, שדוד המלך שסבר שדברי תורה קלים לקנותם ולזוכרן כ'זמירות', נכשל בהבנת הלכה זו של נשיאת הארון בכתף, שעיקרה לא בא אלא ללמדנו, שנשיאת התורה שצריכה שימור, ושלא יסיח את דעתו ממנה ולא יפנה ליבו לדברים אחרים כלל. ולכן הביאו הקב"ה גם לידי שגגת מעשה, במה שהורה דוד המלך להוביל את הארון בעגלה ולא בכתף כדין, ונשתכח ממנו הפסוק האומר ש'עבודת הקודש עליהם – בכתף ישאו'.
ב. ובדרך אחרת נראה ליישב את דברי הגמרא. כי הנה מבואר בכמה מקומות, שצורת הלימוד הנכונה היא בדרך שירה וזמרה, ונציין כאן כמה מהם:
א) סנהדרין דף צט עמוד א : "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה – דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה – דומה לאשה שיולדת וקוברת, רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום זמר בכל יום". ובפירוש הר"ש על מסכת פרה (פרק ד') כתב: "כשם שהמזמר חוזר על זמירותיו שלא ישתכחו כך צריך לחזור על משנתו ונקיט זמר מלשון זמירות הי' לי חוקיך".
ב) עירובין דף יח עמוד ב : "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה – שוב אינו נחרב, שנאמר (איוב ל"ה) ולא אמר איה אלוה עושי נתן זמירות בלילה". הרי שדברי תורה נקראו 'זמירות'.
ג) מגילה דף לב עמוד א : "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו'.
ולפי זה צריך ביאור מדוע נענש דוד על שקרא לדברי התורה 'זמירות' מאחר וכך היא צורת הלימוד הנכונה והטובה.
והנה על הפסוק 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' שואל המדרש (במדבר רבה ו'): "ממשמע שנאמר 'בכתף' איני יודע שישאו, מה תלמוד לומר ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר שאו זמרה ותנו תוף וגו' ואומר ישאו קולם ירונו". ומבואר במדרש, שהלויים בעת שהיו נושאים את הארון היה פיהם מלא שירה והלל לקב"ה נותן התורה, וזהו כוונת הפסוק 'בכתף ישאו' דהיינו בעת שהארון על כתפיהם ישאו בפיהם שירה.
עוד מצאנו בגמרא על הפסוק העוסק בנשיאת הארון בעת שנשלח על ידי הפלישתים בעגלה הקשורה לפרות, וכתוב שם כך: "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וגעו ולא סרו ימין ושמאול וסרני פלשתים הלכים אחריהם עד גבול בית שמש: ושואלת הגמרא (עבודה זרה כ"ד:): "מאי וישרנה? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה". ושוב מצאנו שנושאי הארון היו אומרים שירה, אלא שכאן לא מדובר בבני אדם אלא ב'פרות', ועולה מכאן שקדושת הארון הגדולה גרמה אף לבעלי חיים בעלי נפש בהמית להתרונן ולומר שירה. וכך מפרש השפת אמת גם את שירתם של הלוויים בעת משא הארון, שלא היתה זו שירה רצונית, אלא מכח קדושת הארון שרתה עליהם רוח הקודש ונפתח פיהם לומר שירה.
וממילא נראה לומר, שבכל הגמרות שהבאנו שנראה מהם שצריך ללמוד את התורה באופן של שירה וזמרה, אין הכוונה שאנחנו נעשה מן התורה 'זמירות' אלא שאם נלמד בהשקעה גדולה ובמסירות, כעין נושאי הארון הנושאים את התורה בכתפיהם, ממילא תתרונן בנו התורה שאנו לומדים, ויהיו בנו דברי התורה כ'זמירות'. אבל דוד המלך קרא על דברי התורה 'זמירות היו לי חוקיך' דהיינו שאני עשיתי אותם לזמירות, ועל כך הקפיד עליו הקב"ה.
מסבה זו, הכשילו הקב"ה דוקא בהלכה זו של נשיאת הארון בכתף, שבה נאמר 'כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו' כי בפסוק זה מרומז על כך, שמכוח נשיאת הכתף יפתח פיהם לומר שירה, כלומר שההשקעה בלימוד תורה היא המביאה לידי שירה, ולא להיפך שעל ידי השירה באים ללימוד התורה.