נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום
הראשונים (עיין במפרשי המורה נבוכים ח"ג פרק נ') התקשו בהבנת פרשיות הנשיאים מדוע האריכה התורה לחזור ולפרט קרבן כל נשיא שבט ביומו, למרות שהדברים נראים לכאורה כיתור ואריכות רבה. ובעצם היתה התורה יכולה לכתוב בקצרה את פרשת קרבנות נחשון בן עמינדב ולהוסיף אחר כך: 'וכן הקריב נתנאל בן צוער' 'וכן הקריב אליאב בן חילון' וכן בכולם.
והרמב"ן כתב שתי תשובות בדבר:
תשובה א': שהנשיאים חשבו כולם יחד, והגיעו כולם לעצה אחת על הקרבת הקרבנות הללו, ואילו היתה התורה כותבת בפירוט את קרבנו של אחד מהם, ואת שאר המקריבים היתה התורה מזכירה רק בקצרה, היה זה מיעוט בכבודם של שאר הנשיאים, שכן היה נראה שנשיא אחד הוא העיקר והשאר טפלים אליו, ומפני שהקב"ה חולק כבוד ליראיו שנאמר 'את מכבדי אכבד' לכן כתבה התורה את כל קרבן כל נשיא ביומו.
תשובה ב': שכל אחד מן הנשיאים חשב מעצמו טעם וסיבה להקרבת קרבנותיו, וכל נשיא ונשיא הקריב כנגד ההשגות הרוחניות והדברים השייכים לשבטו, ולכן, למרות שבכמות ובמידה שוים הקרבנות זה לזה, אבל באמת הם קרבנות שונים לחלוטין זה מזה בסיבה ובתכלית, ומשום כך פירטה התורה את כל קרבן כל נשיא ביומו, ללמדנו שקרבנות שונים הם. ואדרבה נס גדול היה, שלמרות שכל אחד כיון בהבאת קרבנות השבט כוונה שונה, עם כל זאת היה קרבנם שוה.
ושני התשובות הנ"ל נאמרו במדרש (רבה פי"ד י"ג) ואלו דברי המדרש: "מאת נשיאי ישראל – מגיד הכתוב שכשם ששוו כלם בעצה אחת כך שוו בזכות. ר' שמעון אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה, כארכן כך רחבן כך משקלן ולא הקריב אחד מהן יותר על חבירו".
ומבואר שדעת התנא הראשון במדרש היא 'שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו בזכות" כלומר שכולם נתייעצו יחד על הבאת הקרבנות, ולכן האריכה בעניינם התורה, לפרט את כל אחד ואחד מהם, כדי ללמד ש'כולם שוו בזכות', כלומר שזכות כולם שוה ואין נשיא שזכותו גדולה משל חברו.
ודעת רבי שמעון היא 'שהנשיאים נתנדבו מעצמן' דהיינו כל נשיא מעצמו חשב על הבאת קרבנו, ובודאי היתה לכל אחד כונה שונה, איש איש על פי ענייני שבטו, והתורה מנתה בפירוט רב את קרבנו של כל נשיא ונשיא, ללמדנו ש'היה קרבן כולם שוה'.
ולא רחוק לומר ששני התשובות הם אמת לאמיתה של תורה. כוונתי לומר, שאפשר לפרש שכולם היו בעצה אחת על הצורך להקריב קרבן כנגד ההשגות הרוחניות של שבטם, ולכן כולם שוים בזכות, אבל בפועל כל אחד היתה לו כוונה אחרת בקרבנו על פי דרגתו והשגתו של שבטו, וממילא הקרבנות גם שונים במהותם (עיין עקידת יצחק שער נ"ז). וכל החילוק בין הדעות של התנאים במדרש רבה, הם רק מהו הטעם העיקרי שבעבורו האריכה התורה בפירוט קרבנות הנשיאים, האם כדי להגיד שכולם שוים בזכות, או כדי ללמד שקרבנות חלוקים הם, מפני שכל אחד הקריב בכוונה ולמטרה שונה.
ב) עוד ממשיך המדרש ואומר: "שאילו הקריב אחד מהן יותר על חבירו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת אמר להם הקב"ה אתם חלקתם כבוד אחד לחבירו ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם"
ונראה בביאור כוונת המדרש, שאילו כל נשיא היה מכוון בהקרבת קרבנו לדברים המייחדים ומנשאים את שבטו יותר מכל שאר השבטים, בהכרח היה גם הקרבן שונה, אבל הסיבה לכך שארע הנס הגדול, שלמרות שהיו כוונותיהם שונות, עם כל זאת היה קרבנם שוה, מפני שכל אחד כיוון להשגות הרוחניות שבהם כל שבט ושבט מתאחד עם כל שבטי ישראל, ומכיון שהם כיונו אל האחדות לכן היה גם קרבנם אחד.
ומסיבה זו אומר הקב"ה, אילו הקריב אחד מהן יותר על חברו, כלומר שהנשיא ההוא היה רואה את שבטו מיוחד ונעלה, שונה משאר השבטים, א"כ היה הדין קובע שתקריבו בנפרד ולא ברציפות, וא"כ הכרח שקרבנכם יהיה נדחה מפני השבת, אבל מכיון שאתם כיוונתם אל האחדות הגמורה, ותכלית קרבנכם היא להגיע למצב של 'יחד שבטי ישראל' לכן גם תקריבו כולכם ביחד וברצף וקרבנכם ידחה את השבת.