מעורבות ישראל במשכן
בעקבות חטא העגל
פרשת ויקהל מתארת את עשיית המשכן. חוץ מעצם הבנייה, מודגשת מאוד המעורבות של בני ישראל בעשייה. הדברים חוזרים ונשנים בפרקים לה ו-לו, במספר פסוקים: קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת. (שמות לה, ה).
וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'. (שם י).
ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. (שם כב).
וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו. (שם כג).
השאלה העיקרית היא: מדוע? מדוע מקבלים בני ישראל מקום כה מרכזי בעשיית המשכן?
ישנן מספר תשובות בדבר, נביא שלוש מהן. שתי התשובות הראשונות קשורות למיקום של פרשת ויקהל בתורה. הנקודה הספציפית של הפרשה בציר הזמן של תולדות עם ישראל היא: לאחר חטא העגל – ובעקבות חטא העגל.
מעורבות בתיקון
מילת המפתח של התשובה הראשונה היא המעורבות. לאחר חטא העגל, מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל נפגמת. משה רבינו, בבואו לבקש מחילה מאת הקב"ה משתמש בטענות כמו "למה יאמרו מצרים" (שמות לב, יב), "זכור לאברהם ליצחק ולישראל" (שם, יג). אך בעצם המחילה על הרעה – היחסים עדיין לא חזרו לתיקונם. להבדיל, כאשר בין בני זוג צד אחד בגד בשני, נדרשת עבודה משותפת ומעורבות על מנת לתקן את מערכת היחסים.
באמת, משה רבינו היה יכול לעשות את כל מלאכת המשכן לבד – והתורה הייתה כותבת, כמו שאכן כתוב בהמשך – "ויעש משה ככל אשר צוה ה'" (שמות מ, טז). אך זה היה משאיר את מערכת היחסים בין הקב"ה לעם במצב שפל. בכך שכל העם עושים במלאכה, באים ומתנדבים ועוסקים בבניית המשכן – מתרחש תיקון במערכת היחסים, ומעין כפרה על מעשה העגל.
בקיצור, התורה חוזרת כאן על מלאכת עשיית המשכן, בדגש על מעורבותם של עם ישראל במלאכה כדי להציג את הרצון של העם בתיקון היחסים בינם לבין הקב"ה.
מפאסיביות לאקטיביות
התשובה השנייה לשאלת ההדגשה הרבה של עשיית בני ישראל במלאכת המשכן היא להפסיק את מגמת הפאסיביות. עד מתן תורה (ועד בכלל) בני ישראל אינם משתתפים בתהליך גאולתם, אפילו לא במעט; לא ביציאה מארץ מצרים, לא בקבלת התורה ולא בהכנות לכניסה לארץ. דבר זה בא לידי ביטוי שוב ושוב:
הקב"ה הוא זה שמוציא אותם ממצרים, וכך מתואר בהגדה של פסח: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה – אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים – אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים – אני ה', אני הוא ולא השליח; אני ה', אני הוא ולא אחר. (הגדה של פסח).
הקב"ה הוא הנלחם להם במצרים כפי שמתואר בתורה: ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. (שמות יד, יד).
משה מוריד את התורה לבני ישראל מהר סיני: וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה. (שמות יט, כ).
ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה' פן יפרץ בם. (שם כד).
וירד משה אל העם ויאמר אלהם. (שם כה).
הבעיה היא שחוסר העשייה הזה, הפאסיביות של עם ישראל בתהליך הזה, גורם להם להיות כמו ילד קטן מפונק שאמו מטפלת בו ועושה לו הכול, אך כאשר היא לא נמצאת – הוא לא מסוגל לעשות דבר בעצמו. הוא אפילו לא יודע מה הוא אמור לעשות. על כן, ברגע שמשה 'עזב' אותם, הם פנו אל העגל (בשם בית הלוי).
לקיחת האחריות על ידי עם ישראל בבניית המשכן נועדה להחדיר בהם עשייה אקטיבית. את תחילת המגמה הזאת אנחנו רואים כבר בפרשת תרומה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. (שמות כה, ב).
המשכה של המגמה הזו בפרשת תצוה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. (שם כז, כ).
והעניין חוזר ומודגש בפרשת ויקהל: קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת. (שם לה, ה).
כלומר, לקיחת האחריות והעשייה של העם במלאכת המשכן באה לתקן את הפאסיביות בקשר שבינם לבין הקב"ה; אותה הפאסיביות שגרמה לחטא העגל, מתוקנת לכדי אקטיביות משמעותית ביותר.
בין הזמן למקום
התשובה השלישית אשר נביא כאן שונה מהותית משתי התשובות הראשונות. נקדים את התשובה בשאלה: אנו רואים בתחילת פרשת ויקהל שלושה פסוקים שלכאורה אינם קשורים להמשך הפרשה: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת. (שמות לה, א-ג).
שלושת הפסוקים האלו, העוסקים באיסור מלאכה ביום השבת, באים להנציח את הזמן כממד בו שולט הקב"ה לבדו, ושהאדם כפוף אליו. הפסוקים האלו באים בניגוד מוחלט להמשך הפרשה, שכל כולה עוסקת בעשיית האדם את המשכן ובשליטתו על המקום.
לעומת זאת, אם נסתכל בפרשות הקודמות, נראה שהדברים מופיעים בסדר הפוך: מתחילת פרשת תרומה עד אמצע כי תשא מתואר מעשה המשכן, עשיית האדם. ורק לאחר מכן, באמצע פרשת כי תשא – מופיע צו א-להי על השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז). מדוע הסדר בין הנושאים בפרשתנו הפוך?
לפני שנענה על השאלה הזאת, נקדים קצת על עניין הפרשייה הזאת, פרשיית השבת.
הזמן שולט באדם
הזמן הוא אבסולוטי. אין האדם יכול להשפיע על מהלך הזמן ועל השנים העוברות אפילו במעט. הקב"ה קבע את הזמן ככלל ברזל בעולמו, שהאדם כפוך ומחויב אליו ללא כל אפשרות להשתחרר. כפי שכתוב אצלנו: כל העשה בו מלאכה יומת. (שמות לה, ב).
יש פה צו מוחלט של המלך, שאסור לעבור עליו בשום פנים ואופן. האדם חייב לציית לפסק המלך, ולא יומת.
המוחלטות הזאת נמצאת גם בפרק א' בפרשת בראשית, שם בריאת האדם מופיעה בתור פרט נוסף בתוך תהליך הבריאה, המסודר ומחולק על פי הזמן, ככתוב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. (בראשית א, לא).
האדם שולט במקום
לעומת זאת, לאדם ניתנה המציאות – המקום שבו הוא חי, כדבר ששייך לו וביכולתו לשלוט עליו ולעשות בו כרצונו. אדם המחזיק חפץ או קרקע ברשותו ובבעלותו – הרי הוא השליט הבלעדי עליהם, ולו הזכות לעשות בהם כרצונו. כך מתוארים הדברים בתיאור מעשה הבריאה בפרק ב' בבראשית: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. (בראשית ב, ח).
בפרק ב' אין שום תיאור של זמן אלא של מקומות בלבד: ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. (שם י-יא).
הקב"ה נתן לאדם את העולם כדי לשלוט בו ולקיים בו את רצונו. וכך כתוב אצל שלמה, כשגמר לבנות את הבית: בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים. (מלכים א' ח, יג).
האדם מסוגל לבנות לאלהים בית בעולם הזה, במרחב השליטה של האדם, ולקדש אותו בעבור האלהים.
זמן הניתן לשליטת האדם
אולם, אנו יודעים שיש גם דרכים שבהם האדם יכול לקדש את הזמן, ובכך להכניס אותו למגרש הביתי שלו, לשליטתו – עד כמה שהקב"ה מאפשר לו.
הדברים מפורשים לגבי השבת. שכן מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה ועל כן אנו מצווים לשבות. זהו צו אלהי. ויותר מזה – אין אנו אומרים בתפילת העמידה של שבת 'מקדש השבת וישראל', אלא רק 'מקדש השבת' – השבת היא מקודשת מצד עצמה, מצד הקב"ה.
מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת. יש לנו מצווה לקדש את השבת: זכור את יום השבת לקדשו. (שמות כ, ח).
בשבת אנחנו מקדשים את היום, כמו שקראנו בפרשת כי תשא: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. (שמות לא, טז-יז).
אך גם שם, מספר פסוקים קודם לכן, השבת מופיעה בתור אותו צו מוחלט, הקבוע על פי הזמן: ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת. (שם טו).
יישוב הדברים
פרשת כי תשא, שבה שני האספקטים של השבת מופיעים בצוותא – הצו האלהי המוחלט, והדרישה מצד האדם לקדש את השבת בעצמו – נועדה להציג לנו מודל שבו כביכול נותן הקב"ה שליטה לאדם גם על ממד הזמן. ה' נותן לו אפשרות לקדש את הזמן שאמור להיות כאמור החלקה הבלעדית של הקב"ה.
בפרשת ויקהל, התורה באה להדגיש שיש כאן דברים המנותקים מהאדם, נמצאים מעליו, מחוץ לשליטתו וכוחו. הם המשליטים עליו סדר וחוקים והוא כפוף להם; התורה רוצה להדגיש שהזמן לא ניתן לאדם. זאת לעומת בניין המשכן, המסמל את התחום בו שולט האדם – המקום.
אם כן, התשובה לשאלה בה פתחנו היא שמעורבות בני ישראל במשכן היא בניגוד לכפיפותם לזמן – לשבת, שדוחה את מלאכת בניית המשכן. כידוע, ההלכה שאין בניית המשכן או המקדש דוחה את השבת אכן נלמדת מפסוקים אלו.
~*~
מה יכול האדם לעשות כדי לקדש את הזמן, ובמידה מסוימת אף לכבוש אותו?
האדם יכול לקדש את הזמן על ידי השימוש בו לדברים נצחיים, כגון: תורה, חסד ודברים של קיימא.
האדם כובש את הזמן כאשר אינו כפוף לו. אל לו להסתכל על השניות העוברות ולהגיד "בכל מקרה אני אמות", אלא עליו לייעד את החיים למטרה, לעצב את הזמן של עצמו, ולא להיות פאסיבי אלא לעשות משהו עם החיים שלו. כך כל שניה היא בשליטתו.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בליל שבת פרשת ויקהל וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)