פרשת ויקהל – מעומק משמעות שייכות השבת והמקדש

הדפסה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יקוק לעשת אתם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליקוק כל העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת: רש"י: ששת ימים הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:
פרשת כי תשא: ויאמר יקוק אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יקוק מקדשכם: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה: ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש ליקוק כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה יקוק את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש: רש"י: ואתה דבר אל בני ישראל – ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה: אך את שבתתי תשמרו – אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות מלאכה שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן: כי אות הוא ביני וביניכם – אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה: לדעת – האומות [בה] כי אני ה' מקדשכם:
פרשת קדשים: את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני יקוק: רש"י: ומקדשי תיראו וכו' – ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמורו אין בנין בית המקדש דוחה שבת:
הקדמת שבת למקדש בכל מקום, מעוררת עניין מיוחד: שבת מט, ב: הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן וכו'. תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד וכו'. רש"י: כנגד עבודות המשכן – אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה. וכן פירש לעיל דף ה עמוד א ד"ה לדגלי מדבר – וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן, מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל. ע"כ. וכיוצא בו בשאר דוכתי.
אך מסתבר שעל פי עומק הפשט, יש למצוא הקשר ענייני טפי בין השניים. יתכן לומר כי המקדש הוא במקום מה ששבת היא בזמן. נוסח אחר יש לומר, כי כוונת המשכן הוא להיות בית לקדושת השבת. השבת כיחידת זמן, הרי היא מופשטת. על כן נצטווינו על מלאכת המשכן, למען היות לקדושת השבת אחיזה בעולם המעשה. אם כנים אנחנו, נמצא כי ברעיון אין חול במקדש כלל אלא בחינת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. בזה יובן מה שאמרו 'אין שבות במקדש', הואיל וכל השבוע נמי בחינת שבת היא אצל מקדש, ויש להאריך.
לפי דרכינו יש להעמיק עוד ולבאר, כי שבת בחינת כפורת ומקדש בחינת ארון: כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יקוק מקדשכם: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם: הכרובים מבטאים אות ברית זו. ואילו המשכן עיקרו ללוחות העדות. בבא בתרא יד, ב: מאי דכתיב: אשר נקרא שם שם ה' צ-ב-א-ו-ת יושב הכרובים עליו וכו'? ההוא מבעי ליה לכדרבי יוחנן, דא"ר יוחנן א"ר שמעון בן יוחאי: מלמד, שהשם וכל כינויו מונחין בארון. ועיין עוד סוטה. רמב"ן בראשית הקדמה: עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. העדות, השם והתורה עניין אחד להם. אם כן הנה סמיכות שבת למשכן, אינה אלא זיקת שבת לתורה הידועה מכבר.