בין התנזרות לקידוש החומר
הדבר הראשון שמעסיק יהודי המבקש להכנס בשערי תשובה, ללכת במסילת ישרים ולצעוד באורחות צדיקים, היא מלחמת החומר ברוח, האם מדובר במלחמת חורמה שבסופה ודאי יש מנצח אחד? או שמא מדובר במלחמה שתוביל להסכם שלום וכריתת ברית?
במילים אחרות, האם עלינו ללכת בדרך ההתנזרות כדי להשיג את שאיפותנו הרוחניות, או שמא עלינו לקדש את החומר וממילא יושגו שאיפותנו הרוחניות?
חז"ל בכמה מקומות גילו, שאין דעתם נוחה מרעיון ההתנזרות:
1)"תניא בשם רבי אלעזר הקפר: נאמר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין"
2) "שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".
3) בתלמוד ירושלמי בעניין ברכת שהחיינו – "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל".
4) כלל היושב בתענית נקרא חוטא.
הרי מבואר, שחז"ל ברכו את המבקשים ללכת בדרך של קידוש החומר, שהיא השלמות האמיתית.
וזו הנקודה הפנימית ביהדות,"קידוש החומר", להשתמש בו כאמצעי למטרה הנכספת – דביקות בה', ודביקות בה' נעשית ע"י קניית שלמות המידות והמעשים, התנזרות היא הפך השלמות, שכן רק הצד הרוחני מתוקן, 'קידוש החומר' הוא שלמות אמיתית שבה הרוח והחומר משמשים בכתר אחד, בהתמזגות נפלאה ובהרמוניה מפעימה, וזה מה שאנו אומרים בסוף תפילה:"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", ויש לדקדק, אם בקשנו שיעשה שלום עלינו, מדוע צריך לחזור ולומר:"ועל כמו עמו ישראל"?! ויש לומר, שמה שא':"עלינו", הכוונה בין החומר לרוח שבנו, שלא תהייה סתירה מיניה וביה בכל אחד ממנו, אלא הכל ישמש למטרה אחת, והיא – קירבת השם!!
ועפ"ז מבואר דרשת רבי אלעזר המודעי בהגות מחשבתו של המהר"ל:
"רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה, אף על פי שיש בידו מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא."
ומפרש המהר"ל שכל הנזכרים במשנה זו, מגמתם להידבק ברוח מתוך דחיית החומר והנאותיו:
המחלל את הקדשים עושה כן משום שנראה לו ביזוי להקריב דבר חומרי לבורא,
והמבזה את המועדות עושה כן משום ששמחה והנאה גופנית במועדות נראית לו בזויה.
מפר בריתו של אברהם אבינו עושה כן משום שגנאי בעיניו שהברית עם ה' יתברך תהא באבר זה שבגוף,
והמלבין פני חברו נוהג כך משום שסובר שהאדם הינו חומרי ולכן אינו נחשב.
המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לפירוש המהר"ל, הכוונה למי שמתייחס שלא כהלכה למצוות גשמיות הנעשות באמצעות גופו, בשל רצונו להידבק ברוח ולהתרחק מהחומר.
ועל כל אלו נאמר שבשל חפצם להידבק ברוח מתוך התנכרות לחומר, אף אל העולם הבא, עולם הרוח, לא יזכו לבא.
עם כל זה, יש מצב שאדם מבקש להכנס כל כולו בעבודת השם, ולמנוע עצמו לגמרי מכל נדנוד של היסח הדעת, הרי שמותר לו למנוע עצמו לגמרי מהנאות העולם, שכן מטרתו אינה הטלת דופי במעשי הבריאה, אלא אדרבא מתוך הערכה אליה, וחששו להימשך אחריה!
ובזה תיושב הסתירה לכאו' בדעת שמעון הצדיק שמצד אחד סובר שנזיר נקרא 'חוטא' ומצד שני אמר לנזיר: "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", שיש לחלק בין נזיר שהמניע שלו לשם שמים (למנוע היסח הדעת בעבודת ה' או למנוע גאווה) ונזירותו מתאימה למדרגתו הרוחנית לבין נזיר שמטיל דופי בחומר ובבריאת השם, כאשר אדם מחליט להיות נזיר לשם שמים, כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעות גופניות והוא אכן נמצא במדרגה רוחנית שמאפשרת זאת – הרי שהוא נקרא קדוש ומעשהו רצוי. אך אם הנזירות גבוהה ממדרגתו, וקבלתה רק מצערת אותו בלי שתביא למעלות הרצויות – נקרא חוטא!!
ויהי רצון שנזכה שהעושה שלום במרומיו, יעשה שלום עלינו.
(נשלח ע"י אריאל שלמה)