הבורח מן הכבוד
עשיר אחד התנהג בענווה מעושה, כאילו אין הוא מבקש כבוד לעצמו, אך הבריות לגלגו עליו.
נכנס העשיר אל רבי שמחה בונים מפשיסחה והתלונן:"הלא אמרו כי הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. ואני בורח זה שנים מן הכבוד, ובכל זאת אין הכבוד רודף אחרי".
השיב לו רבי שמחה בונים: "הסיבה היא שמפעם לפעם אתה מפנה את ראשך לאחור, לראות אם הכבוד אכן רודף אחריך. חושב הכבוד שאתה אומר לתופסו- והוא ממהר לברוח"…
המסקנה מהסיפור הזה, היא להבין מה באמת התכוונו חז"ל שאמרו "הבורח מהכבוד"?
העשיר הבין שיש כאן הדרכה כיצד לקבל כבוד,אך מהעובדה שלבסוף הוא לא קיבל את מבוקשו, מבינים אנו שהבנה זאת מוטעה.
לפי תשובתו של ר' שמחה אנו מבינים שחכמים נתנו עצה לאדם שבאמת לא מעוניין בכבוד, כיון שהגיע למדרגה גבוהה שמשולבת מאהבת אמת ומהכרה ברורה על עצם אפסיותו של האדם מול הבורא ומיעוט עבודתנו ביחס לנדרש, אדם כזה לא יסבול גינוני כבוד, שכן יסודם שקר, שהרי אנו אומרים "מי הוא מלך הכבוד?! ה' צבקות!! ולא אחר.
אדם כזה צריך לקבל הדרכה כיצד לא לקבל כבוד, והעצה היא: לא לברוח!! כי מי שבורח הכבוד רודף אחריו.
בדיוק כמו שמתנהגים מול כלב תוקפני, הדבר הכי טוב הוא לא לעבור במקום שיש כלב תוקפני, ואם כבר נתקלנו – לא לברוח, אם נברח הוא ימשיך לרדוף אחרנו, כנעמוד מולו הוא יפסיק לרדוף אחרנו, באותה מידה יש להתנהג מול הכבוד, הדבר הטוב ביותר הוא לא להיכנס לסיטואציה שאמורים לקבל בה כבוד,ואם כבר נכנסנו,לא להראות כאילו אנו בורחים מהכבוד, שאז נראה כענוותנים בעיני הבריות ונקבל עבור זה תוספת כבוד, אלא יש להעמיד פנים כאילו אנו מקבלים כבוד, ואז ממילא הכבוד לא ימשיך לרדוף אחרנו.
(נשלח ע"י אריאל שלמה)