אם כסף תלווה את עמי – מדוע "אם"?
ההלוואה – חובה גמורה ומצוה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו). אך כאן, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר – "אם כסף תלווה את עמי". דהיינו: אם ברצונך להלוות – תלווה, ורק אל תיקח ריבית; אבל אם אין רצונך להלוות – אינך חייב בזאת כלל. ואכן אומר רש"י בשם חז"ל: "כל אם ואם שבתורה – רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן". תמוה א"כ הדבר: אם כוונת התורה לחייב את נתינת ההלוואה, מדוע נכתבה כאן לשון בלתי מחייבת?
ויכוח ישן הוא בין בעלי המוסר. מהי הדרך הישרה שיבחר לו האדם בקיום המצוות? האם עדיף לקיים אותן מתוך הזדהות או מתוך קבלת עול? יש אומרים, ההזדהות עדיפה, לתת לעני מתוך אהבה ורחמים. "רחמנא ליבא בעי". ויש אומרים: לא כי, אלא הפוגש עני ברחוב יתן לו שתי פרוטות: האחת – להרגיע את רגשי הרחמים, והשניה והעיקרית – לשם קיום המצוה.
דבר גדול מסיק המהר"ל מפראג מפסוק זה. זהו מקורה של הכפילות בהוראת התורה. הניסוח של המצוה בלשון "אם" – המשאיר את הבחירה ביד האדם עצמו – בא לומר לו: מחד גיסא, עליך לדעת שגם המצוות החברתיות והמוסריות הן הן מצוות ה'. ואפילו על החובה החברתית בסיסית ביותר – "ואהבת לרעך כמוך" – נאמר: "אני ה'!". אך מאידך גיסא לא נכון יהיה אם תתייחס אל הזולת רק כאל אובייקט שאתה נדרש לקיים בו מצוות כאלה ואחרות. עליך לקיים את המצוה הזאת מתוך רגשותיך הטבעיים כאילו לא נצטווית על כך באופן מחייב. ואם תקיים את המצוה רק לשם שמים ללא רגשות אחריות והזדהות עמוקים עם מקבל ההלוואה – לא קיימת את המצוה הזאת בשלמות. העני הזקוק להלוואה – אדם הוא, ולא רק חפץ דומם המהווה אובייקט לקיום מצוות. עליך להרגיש שההלוואה שאתה נותן היא לאחיך, בן עמך – "העני עמך".
עם זאת עליך לדעת שהקב"ה – אשר ברא את שניכם בצלמו ובחר בשניכם כבני עמו – הוא זה שנטע בך את תחושת הרחמים וההזדהות עם סבלו. א"כ אין סתירה בין שני הצדדים: האנושי והא-להי. ההזדהות עם העני היא היא ההזדהות עם דבר ה'. לכן נאמר: "כסף תלווה את עמי " – לא "בן עמך", כי אם "עמי", עם ה' – "את העני עמך" – זה שאתה מזדהה אתו
(מתוך אתר מוריה, בשם הרב עזריאל אריאל)