השביעית והגר
פרשת משפטים עוסקת במצוות רבות, עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אחת מהן היא מצוות השמיטה: ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך…"
פסוקי השמיטה נפתחים עם ו' החיבור לפסוק הקודם המזהיר על הגר: וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. יש להבין מה עניין שמיטה לגר? מה הסמיכות של מצוות אלו עד שמצוות שמיטה אפילו מחוברת אל מצוות הגר בו' החיבור?
רבים העמיקו להסביר את מצות השמיטה. ונראה שאחד מהטעמים הינו משותף לשתי מצוות אלו. השמיטה באה לחנך בהבנת נפש האביון. אחת לשבע שנים בעלי הקרקע נעשים כאחד מפשוטי העם, אותם עשירים ובעלי נכסים חסרים בשנת השמיטה את העוצמה הכלכלית וכל אחד יכול ליהנות מפרי נכסיהם. זהו עניין השמיטה אצל הגר כשם שהנך יודע את נפש הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", דהיינו המצב בו חיית במצרים הקנה לך רגישות להבנת נפש הגר, כך מצווה אותך התורה על השביעית כדי שממנה תדע גם את נפש האביון, ותפתח את ליבך לפרנסו במשך כל השנים האחרות..
מסופר על רבי אליהו חיים זצ"ל מלודז', שהלך פעם בליל חורף גשום לביתו של אחד העשירים ודפק על דלתו, פתח לו בעל הבית וקידמו בסבר פנים יפות. אך קודם שנכנס החל רבי אליהו בסדרת שאלות: תחילה לשלומו של בעל הבית, ואחר כך לשלומם של בני הבית. והעשיר כבר החל לחוש את הכפור הנורא ששרר בחוץ, הצינה העזה חדרה לעצמותיו וקיררה את הבית המוסק.
העשיר לא יכל להתאפק: "יסלח לי כבוד הרב", אמר, "אני מוכן לדבר עם הרב, אבל יכנס בבקשה לתוך הבית, בחוץ קר מאוד". אך דומה שהרב לא שם לב לבקשת העשיר והוא ממשיך בהתעניינות נמרצת בעסקי הגביר, רק כשידיו של העשיר רעדו מקור או אז אמר לו הרב: "בעצם באתי אליך בנוגע למגבית עבור רכישת עצים לעניים"… "מדוע לא נכנסת לבית תחילה" הקשה העשיר? השיב לו הרב: מי שיושב בבית מוסק, לא יחוש עד כמה נחוצים העצים לעניים, עד שהוא עצמו יחוש מעט מתחושת העניים הקופאים… לפיכך שהיתי בחוץ כדי שתחוש אותם ואז תרומתך תהיה גדולה יותר ותבוא מעומק הלב.
רעיון זה נמצא גם במצוה נוספת שבפרשתנו: "אם כסף תלווה את עמי". ומביא רש"י בשם רבי ישמעאל: כל אם ואם שבתורה- רשות חוץ משלושה וזה אחד מהם, נשאלת השאלה אם מדובר בחובה למה זה נכתב בלשון רשות?
מסביר המהר"ל שכאשר עני מתחנן על נפשו על מנת לקבל הלוואה, והמלווה נעתר לו סוף סוף בפנים זעופות ובידיים קפוצות, אין זה נקרא לקיים את המצווה של אם כסף תלווה, קיום מצווה זו מותנה בכך שהוא לא רק מתוך חובת מצוות התורה אלא גם מרשות מרצון הנובע מפנימיות הנפש, מכך שאתה חי עם תחושת הלווה ומחסורו. ולפיכך נאמרה מצוה זו בלשון של רשות אעפ"י שהיא חובה.
מוסיף המהר"ל לבאר גם את שתי הדוגמאות האחרות ש"אם" הינו חובה ולא רשות. "אם מזבח אבנים תעשה לי" שקראנו בפרשה הקודמת ו"אם תקריב מנחת ביכורים" ללמדנו גם בזה שאפילו אם הקרבן יהיה מהודר ביותר, אם הלב אינו שותף למעשה אין הקרבן נחשב כלום, כדבר הנביא ישעיה: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אלים… לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי… אך כשהלב שותף למעשה נאמר: לכו נא ונווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.
(מתוך אתר הכותל, בשם רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ)