שיחה לצום גדליה

הדפסה

הסיבות לצום גדליה

אנו עומדים כעת בצום גדליה, על השאלה הפשוטה והמתבקשת – 'מדוע אנו צמים?', התשובה פשוטה ביותר: מותו של גדליה.
אני יכול לספר את סיפורו של גדליה לפרטי פרטים. אולם, יש משימה אחרת העומדת לנגד עינינו. הרמב"ם מגלגל את שיטתו הכללית בעניין של 'צרה של ציבור' ודן במספר תקנות הכוללות תשובה; בדבריו הוא מפרט מה אירע בכל אחת מן התעניות, תוך כדי שהוא דוגל בסדר שאינו כרונולוגי, ומסביר: "ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן". (תעניות, ה ,ב)

מדובר במספר מאורעות הקשורים זה בזה. ניתן לראותם בנפרד, אך למעשה זו מערכת של צרות. האם אכן מדובר בצרה, הנעוצה בכך שאדם מסוים נהרג- אם גחלת – לא שלהבת – ישראל הייתה נכבית, והגלות הייתה מתרחשת, נראה שהיה מדובר בסיבה מספקת לקבוע על כך צום. במקביל, אם אנו מתבוננים במשמעות מעשה הרצח של גדליה בן אחיקם, ניתן לדבר על כמה רמות: ראשית, מדובר ביהודי ההולך לעולמו. ברמה שניה, מודבר במנהיג רוחני-פוליטי, הנתון תחת מרותו של ירמיהו, ושומר על שאריות העצמאות של היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא יודע, כפי שכולם יודעים, שהוא מחזיק מעמד כחוט השערה בלבד, אך הוא ממשיך.

לא מדובר על נתק כמאורע, אלא כסממן. כשיצחק רבין נרצח, עם ישראל לא ראה בזה רצח של אדם אחד, או רצח של פעיל פוליטי בלבד. מדן ועד באר שבע ראו בזה התפרעות חברתית שלא רק גרמה לרצח, אלא מדובר באירוע שמשקף את העוינות והשנאה ההדדית שבין חלקי העם השונים. כך היה גם ברצח אברהם לינקולן במאה ה-19 בארה"ב, וכך ברצח גדליה בן אחיקם. אם כן, מדובר בטרגדיה אישית ולאומית.

הקושי

למרות האמור, רובנו חשים תחושה אחרת: קשה לנו להתחבר לצום גדליה, קשה לנו להזדעזע. מדוע? חלקית, כיוון שהצום נבלע בעשרת ימי תשובה, כפי שהיה מתרחש גם לעשרה בטבת באותה מידה. אולם, אנו מתקשים לחוש את היום בעיקר כיוון שאנו מתייחסים אליו כאירוע עתיק יומין, של אדם שאלמלא היה צום שנקרא על שמו, היו כולם מתקשים לדעת במי היה מדובר.
גם למאורעות האחרים שמתאר הרמב"ם קשה לנו להתחבר. נכון, זה ה'מכה בפטיש', הבזק באימת החשיכה הממשמשת ובאה, סמל של התפוררות – אך סמל בלבד. זוהי לא ההתפוררות עצמה, שבאה לידי ביטוי בצורות רבות אחרות. המרחק ההיסטורי והגיאוגרפי, בצירוף העובדה שמדובר במסכת מאורעות שלא מאפיינות חלק רציני כשלעצמו בתולדות עם ישראל מצטרפת גם היא לתחושה המדוברת.
אנו יכולים להתייחס לרצח גדליה בן אחיקם במונחים של 'כיבוי גחלת ישראל' עליה דיבר הרמב"ם. אם נתלה בגחלת זו את כל צומות החורבן, ניתן להתעורר ולהרגיש את הצער, הכאב והיגון. מדוע אין אנו מרגישים זאת כך? האם אמנם רצח גדליה בן אחיקם היה יותר מסמל?

הרי יש כאן שביב קטן בלבד, שארית פליטה של ישראל, שיצא מתחת לפטיש הצבאי. אותו מעט שנותר, מתפורר כאן, בסיפור רצח גדליה. מספר היהודים שנותרו ביהודה באותה תקופה הוא מועט ביותר בכל מקרה. סיבה נוספת לקושי שלנו הוא כיוון שמשום מה אנו משוכנעים ומרגישים שמה שמתואר בתנ"ך רחוק ומנותק מהווייתנו.
ניתן להשוות זאת לרצח חיים ארלוזרוב: מי שחי באותה תקופה הזדעזע קשות. אולם, היום, כאשר חלק מהציבור כלל לא יודע מן היה ארלוזרוב, וודאי שהוא לא יזדעזע עד עומק נשמתו. גם אם יודעים על המאורע, הוא נשאר רק 'כסף-קטן' במונחים ההיסטוריים הכוללים שלנו.
אולם, נראה שיש כאן חיוב להתאמץ, בכדי להרגיש את החורבן שבכיבוי הגחלת שנותרה. בית המקדש חרב, חברה שלמה עלתה על המוקד – גם את זה עלינו לנסות ולהרגיש.

סיבת הטעות

תחושה זו מטילה עלינו משימה כמעט מלאכותית, להרגיש את הטרגדיה הרגשית והלאומית כאחד. אולם, תחושה זו – בטעות יסודה. טעות יכולה לנבוע מאינפורמציה שגויה, או מכושר הקבלה והשוואה פגום. כאן יש חלק גדול של הציבור, כולל ציבור חובשי בית המדרש, אשר נמצא בטעות. הן בהבנת האינפורמציה של גדליה, והן בהבנת המציאות ההיסטורית בת זמננו. לא זו בלבד שדורו של גדליה יכול להיות בן זיקה לזמננו, הווייתנו וחווייתנו בדור זה, אלא רלוונטי במידה רבה בשושלת של מאורעות העוטפות את כנסת ישראל במשך אלפי שנים. כאן יש להוסיף מעט ידע פשוט, מתוך המקראות אשר אינם ידועים בכל בתי המדרש. הפסוקים בירמיהו מתארים:

ויהי, מקץ עשרת ימים; ויהי דבר-ה', אל-ירמיהו.  ויקרא, אל-יוחנן בן-קרח, ואל כל-שרי החיילים, אשר איתו; ולכל-העם–למקטון, ועד-גדול.  ויאמר אליהם, כה-אמר ה' אלוהי ישראל, אשר שלחתם אותי אליו, להפיל תחינתכם לפניו.  אם-שוב תשבו, בארץ הזאת–ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש:  כי ניחמתי אל-הרעה, אשר עשיתי לכם.  אל-תיראו, מפני מלך בבל, אשר-אתם יראים, מפניו; אל-תיראו ממנו, נאום-ה'–כי-איתכם אני, להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו.  ואתן לכם רחמים, וריחם אתכם; והשיב אתכם, אל-אדמתכם.  ואם-אומרים אתם, לא נשב בארץ הזאת, לבלתי שמוע, בקול ה' א-לוהיכם.  לאמור, לא כי ארץ מצריים נבוא, אשר לא-נראה מלחמה, וקול שופר לא נשמע; וללחם לא-נרעב, ושם נשב.  ועתה–לכן שמעו דבר-ה', שארית יהודה:  כה-אמר ה'צבאות אלוהי ישראל, אם-אתם שום תשימון פניכם לבוא מצריים, ובאתם, לגור שם.  והייתה החרב, אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם, בארץ מצריים; והרעב אשר-אתם דואגים ממנו, שם ידבק אחריכם מצריים–ושם תמותו.  ויהיו כל-האנשים, אשר-שמו את-פניהם לבוא מצריים לגור שם–ימותו, בחרב ברעב ובדבר:  ולא-יהיה להם, שריד ופליט, מפני הרעה, אשר אני מביא עליהם (ירמיה מב, ז- יז).

בפסוקים אלו מתואר מאבק. מהו המאבק, ובמה מדובר? מה הוא המקום של ירמיהו וגדליה במאבק זה? נראה שיש פה שתי מחנות – אמריקה ורוסיה, ובתווך – ארץ ישראל. שתי מחנות אלו, עם דרכם האדיאולוגית, חברתית, פוליטית ומוסרית:

מחנה מצרים – מחנה אחד, גורס כי ארץ ישראל היא תופעה שהייתה ואיננה. ארץ ישראל היא מלחמה, קול שופר, כלכלה שקורסת. אולם, מעבר לים יש מדינה ללא מלחמות וקול שופר, ושם יש לשבת. זהו המחנה האחד, התועלתני, הפרגמאטי. מחנה זה מנותק ומנוכר כלפי מורשת, הסטוריה ומסורת אבות. הוא נטול שורשים, רחפני.
אולם, אידיאולוגיה זו יודעת לשחק היטב בעת הצורך במלכות שמים. כשירמיהו, המנהיג הגדול נמצא כאן, יש לבקש ממנו שיתנבא עליהם בדרך. מחנה זה הוא מחנה שהתפתחותו ושגשוגו דו-כיווניים: מצד אחד, הוא מודע לניתוק ולניכור. אם נדבר איתו על ציונות ומורשת, הדבר לא מתחבר אליו. אלו מילים יפות, אך לא ניתן להשתמש בהן בכדי לקנות במכולת. מחנה זה חושב על היבטים פרגמטיים בלבד, על חשבון הבנק. ומכיוון הפוך, אם מחנה זה כה פרגמטי בגלל ניתוקם, הם מנותקים כיוון שהם דבקים בדברים החשובים להם יותר.
למחנה זה יש אידיאולוגיה, שחז"ל הציגו אותה בניסוח קולע ומצוטט. בגמרא במסכת סנהדרין מתוארת שאלה ששאל מחנה זה את יחזקאל:
"שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום?" (סנהדרין קה, א)
וודאי שעבד שרבו מכרו, נותר ללא מחויבות לרבו. אף אם בעבר היה ה' עם ישראל, הרי שבחירה זו בטלה, כיוון שה' הגלה את רוב העם מן הארץ. זוהי תפיסה אלילית, לפיה לכל עיר ומדינה יש את אלוהיה. לאתונה את את אלוהי אתונה, לספרטה – אל אלוהי ספרטה, וכך נמדד העולם כולו. זהו הניגוד המוחלט לתפיסה המונותיאיסטית ממנה הם מתנערים.

מחנה יהודה, מחנה בבל–  מול המחנה האמור, מתייצב ירמיהו. מחנה יהודה רואה את מדינת היהודים בתור פתרון בעיית היהודים, מדינה אשר מקומה בארץ ישראל. לא באוגנדה, לא בצפון או דרום אמריקה או אפריקה. זהו שיקול דעת מבחינה מסוימת, שיש לו בסיס ויסוד פרגמטי. גם אדם שמנושל לחלוטין מתפיסה אמונית, יכול לחשוב גם הוא שמדינה אחת עדיפה על חברתה. כך, מדינה זו נסמכת על בבל.
לנו הדבר נראה מוזר, שהרי אנו יודעים מה צבא בבל עולל לנו. אולם, במשך תקופה מסוימת היתה הנחה שניתן לסמוך על צבא בבל שירחיק את הצבא המצרי, ויאפשר למדינה להתאושש, לעצב מדינה וכלכלה, לעצב מחדש את התוכן האמוני, נחלת כנסת ישראל לדורותיה.

על שאלה זו ניטש כאן הוויכוח והמאבק. בפסוקים שקראנו יש נקודה אחת תמוהה ומאוד משמעותית. יש מעבר בין שימוש בלשון הקב"ה, לבין לשונו של ירמיהו – מעבר בולט. גדליה, השומר על הגחלת, עושה כמיטב יכולתו בכדי להרים את הדגל הלאומי, ההיסטורי, הנושא עליו את הערכים המושרשים בעולמה של היהדות, של כל אחד מן הנמצאים שם. ערכים של מערכת חברתית, ארגונית, שלטונית, עליה ועל טיפוחה ממונה גדליה בן אחיקם.

אולם, אנו יודעים את סופו של גדליה. פשר הדבר הוא שמחנה מצרים הוא זה שגובר. ירמיהו עצמו ניצל ברגע האחרון מבור טיט ואומר: אם-שוב תשבו, בארץ הזאת–ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש:  כי ניחמתי אל-הרעה, אשר עשיתי לכם.  אל-תיראו, מפני מלך בבל, אשר-אתם יראים, מפניו; אל-תיראו ממנו, נאום-ה'–כי-איתכם אני, להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו.  ואתן לכם רחמים, וריחם אתכם; והשיב אתכם, אל-אדמתכם: (ירמיה מב, י- יב).

זוהי התחזית החיובית המתוארת כאן. לעומת זאת, המחנה השלילי, המצרי, גובר כאן. על שאלת ה'מדוע?', ניתן להציע שתי סיבות: ראשית, זהו המחנה החזק יותר, בו נמצאים פליטי הצבא. שנית: יש שני מחנות, כאשר מחנה אחד אומר שנעזוב למקום טוב יותר, והשני אומר שיש תקווה במקום זה, כפי שמבטיח ירמיהו – לבנות אט-אט. וודאי שמי שנעדיף לשמוע הוא זה שמגיע ללא אמונה, אלא בתפיסה ריאלית טהורה – ומציע התחלה חדשה.

ההשוואה המדויקת – בין זמנו של גדליה לזמננו

בין אלו שצמים ובין אלו שלא צמים, כולם תמימי דעים שלא היה שם נס – לא גדול ולא קטן. סך הכל מדובר במדורה קטנה שאכלה במחנה ישראל – את אותה גחלת אחרונה. יש להבין את סוג המאמץ שנדרש מאיתנו כאן, בכדי להבין במה מדובר.
סיפור זה נותן מבט על המציאות המודרנית בהווה, במאבק בין דוגלי מסורת ומורשת מחד, לבין אלו הדואגים רק לשגשוג פרגמטי וכלכלי. היכן נמצאת האידיאולוגיה והתחושה הלאומנית? גם בתוכנו, בתוך מדינת ישראל ועם ישראל, וגם להבדיל – מה שמתרחש בתוך המחנות השונות בתוך עמנו. ההקבלה למחנה יהודה ומחנה מצרים כה ברורה, כה מדויקת.
יש יהודים העוזבים את רוסיה, ומתלבטים אם לעבור לישראל, או למנעמיה של ארצות הברית. יש לקרוא את הפרקים בירמיהו ולהפנימם, להבין עד כמה אותו גדליה בן אחיקם המסכן שנרצח לאור יום משמעותי לדורנו, להסטוריה שלנו, להווי שלנו. עד כמה סיפור זה קריטי לעתיד שלנו שלנו.
כמחנה ירמיהו, חובתנו היא פרגמטית, אך במידה וברמה אחרת – אידיאולוגית. חובתנו היא להניף את הדגל של הקב"ה, את הדגל של מושרשות ערכית במסורת בכלל, ובמסורת ישראל בפרט. עלינו להרים דגל זה, לחיות על פיו. אז אפשר להבין שבמידה רבה, אולי זה לא מקרה שצום גדליה נופל בין ראש השנה ליום הכיפורים.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בשנת התשע"ב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)