ההבדל שבין יין לשמן
בפרשת וישב קראנו על היין: "ויספר שר המשקים את חלמו ליוסף ויאמר לו בחלומי והנה גפן לפני: ובגפן שלשה שריגם והיא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים" וכו´
את נר חנוכה אנו מדליקים זכר לנס שארע במצות הדלקת הנרות בבית המקדש:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד"
כמו כן, נצטוינו להקריב בבית המקדש משקה נוסף מן הצומח, והוא היין:
"ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רבעית ההין יין לכבש האחד"
מה משותף ליין ולשמן? ומה ההבדל ביניהם?
שלא כמו המים והדם שגם אותם מקריבים בבית המקדש, מקורם המשותף של היין והשמן הוא מן הצומח. עולם הצומח הוא מעשה ידיו של הקב"ה, הוא מבטא את החיות הטבעית. חיות שגדלה מן האדמה ושייכת אליה, ומוצאת את מקומה בבריאה בהשתלבות איתה, בלי לשנות אותה או לפגוע בה.במעשה ההקרבה האדם פונה אל א-לוהיו ואומר שהעולם אותו ברא הקב"ה עבורו – עבור האדם – שייך בעצם אליו, אל הקב"ה.
אולם כמעט אף קרבן לא מוקרב אל הקב"ה באותה צורה כפי שהוא גדל בטבע. התורה מצווה את האדם לעבד את החומר הטבעי כדי להכשיר אותו להקרבה. בעת העיבוד האדם מטביע את איכותו בחומר, ומעניק לו ערך מוסף, אנושי.
כאן יש הבדל בין השמן ליין: בשמן המעורבות של האדם צריכה להיות קטנה ככל האפשר, אולם ביין היא צריכה להיות גדולה ככל האפשר.
כדי שהשמן יהיה "שמן זית זך כתית", על תהליך העיבוד להיות מינימלי ביותר. מכניסים את הזיתים אל סלי העצירה, ואך ורק הטיפה הראשונה שיוצאת מהלחיצה הראשונית הקלה ביותר – היא הכשרה להדלקה בבית המקדש.
לעומת זאת, ייצור היין הוא תהליך ארוך ומורכב, הכרוך בשלבים ובתנאים רבים. הבציר, ההפרדה, הדריכה, התסיסה, המעיכה והיישון – כל אלה פעולות מיוחדות הדורשות ידע ומומחיות רבים, ואיכותו של היין תלויה בהקפדה על כל אחד ואחד מהם. ככל שהיין משובח יותר – סימן שהתהליך היה ארוך יותר.
שמן הזית מיוחד בכך ששלהבתו נקיה וברה. האש, שדרכה לפרוץ ולהתפרע, מתבטאת בו במלוא יופיה ואצילותה.
שמן הזית לא נוצר מתבונתו היוצרת של האדם. כולו יצירתו של הבורא, והאדם רק מוציאו מן הכח אל הפועל. פעולתו של האדם נטולה כל מהות או שיקול דעת איכותי. לו הוא יגביר את מעורבותו – השמן יפחת באיכותו ויפסל להדלקה. האיכות באה מן השמים ועולה אל השמים, האדם רק "מפעיל" אותה.
לעומת זאת, היין זקוק למעורבותו האיכותית והפעילה של האדם. יין במצבו הראשוני ("יין מגתו") נחשב לפחות ערך, ויין ישן הוא המשובח. היינן מטביע ביין את כל אישיותו, וטועמי יין יכולים לחוש לפעמים את מצב רוחו של האדם שייצר אותו.
היין מיוחד בכך שמיעוטו יפה וריבויו רע. אם האדם ישתה ממנו יתר על המידה – היין יפשוט ממנו את איכותו וצלם הא-לוהים שבו, הוא יאבד את המסגרת וידמה לבהמה; אולם אם ישתה ממנו מעט – הוא יגביר את איכותו האנושית ותשרה עליו שמחה, שאף מביאה לידי רוח הקודש.
"אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך"
בספר תהילים מדמה דוד המלך את הרעיה לגפן, ואת הילדים לזית. לעניות דעתי, ניתן להסביר זאת באותה דרך שבה פתחנו.
קשר בין בני זוג אינו טבעי במהותו, אלא מסור לידיו היוצרות של האדם. אדם נולד כבן להוריו ואח לאחיו ואחיותיו, אך את בת זוגו עליו למצוא בכחות עצמו. עליו להשקיע את מירב המאמצים ולהטביע את אישיותו ביצירת הקשר הזוגי. כמו כן, בדומה ליין, גם הקשר בין בני הזוג זקוק לתהליך ארוך ומפרך כדי להוציא את איכותו מן הכח אל הפועל, ומי שמצפה לעמקות כבר בהתחלה דומה למי שסוחט ענבים ומצפה ליין ישן ואיכותי. במילה אחת – סבלנות!!.
בניגוד לכך, הילדים הם מתנת שמים! הקשר בין הורים לילדים הוא טבעי, ואהבת אב ואם לילדיהם לא תלויה לא בזמן ולא באיכות אנושית. כל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יאהב את בנו אהבת נפש כבר מהרגע הראשון, כמו שהוא. תינוק קטן ורך… פשוט לחבק אותו..! ממש כמו ניחוח של שמן זית זך רך ומתגלגל…
(על פי שיעור של הרב חיים ליפשיץ שליט"א)