כבלע את הקודש
יתברך היוצר ויתעלה הבורא בנותנו ללווים את מצוות הלא תעשה הזו.
איסור מיוחד ניתן לשבט לוי וכך כתוב "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" כך מסתיימת פרשת במדבר.
אנו נשאל מה עומד במהות האיסור הזה והאם הוא גם לכהנים?
מה זה הקודש? ומה זה כבלע? והאם לחוש פיזית את הכלים יהיה מותר? האם זה רק בזמן מסעות ישראל במדבר או גם בזמן הבית? מה גם שהלוא לא כיסו את הכלים בזמן הבית, ועוד שידוע שבימי חול המועד היו מגביהים את השולחן כדי להראות לישראל חיבתם בראותם חום לחם הפנים.
חז"ל הסבירו שהאיסור הזה הוא איסור לבוא להתבונן בארון הברית לפני שמכסים אותו וכאשר הוא גלוי ואכן מהי המשמעות הפנימית של איסור זה?
אנו חיים בעולם בו הכל חשוף וניתן להסתכל ולהביט כמעט על הכל , ואין כמעט דבר שהוא מחוץ לתחום הראייה.
אבל נדע שיש משהו מטעה אופטית בראייה של העין החושית. היא מסוגלת להביט אך ורק בצד החיצוני, בקליפה של הדבר אך המבט הפנימי אל התוך הנשמתי דהיינו אל עולמות הרוח אל הסוד שמעבר לחיצוני, אינו מסור בכלל לעיני הבשר.
האיסור להביט, בעצם מציב לנו גבול ביחס שלנו אל הקודש, ובכך הוא מעלה אותו מדרגה. ועל ידי זה שאנו איננו מביטים בארון הברית עצמו אנחנו מבטאים את העובדה שלא אל החומר אל הזהב או העץ או הכרובים שיש בארון ועליו נשואות עניינו, אלא אל התכנים שארון הברית מבטא. והעובדה שהמבט הפיזי נעדר מן העין, נותן לנו את היכולת להוביל אותנו אל מבט אחר עמוק יותר פנימי יותר .
הרמב"ן- מביא את הטעם. אבל ע"ד האמת טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים, ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו. והמשכיל יבין.
ה'חזקוני'1 משתמש בביטוי מיוחד בפירושו על אתר: "כשמפרקין את המשכן והארון נגלה, אם יזונו עיניהם ממנו ימות".
תוספות יום טוב מבאר שכשם שהתורה אסרה ליהנות ממזון שלא התירה אותו לאכילה, כך היא אוסרת על הנאה רוחנית מראיית הקודש.
במסכת יומא נד :
אמר רב קטינה: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מגללין להם את הפרכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.
מתיב רב חסדא: 'ולא יבאו לראות כבלע אל הקדש'?! אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם.
אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא צנועה בבית אביה היתה צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה.
לדעת המאירי, – בימי בית ראשון היו ישראל במעלה ראויה והיה אפשר להראות להם את הכרובים, אך לא כן היה בימי הבית שני.
דהיינו בזמן מסעות המדבר נמשלו לכלה מאורסה, ובזמן הבית (הראשון) לנשואה.
גם בעניין אנשי בית שמש שהוכו מיד ה' כי ראו את ארון ה' ללא הכיסוי. מסביר ר' יהודה קיל בדעת מקרא כך: ראו את ארון ה' כשהוא מגולה, ללא כיסוי, ועל הארון השכינה שורה ועל כן המסתכל בארון כאילו מסתכל בשכינה, ונאמר: 'כי לא-יראני האדם וחי' (שמ' לג:כ).
יש מחלוקת בין רמב"ם לרמב"ן אם יש למנות את מצוות איסור ראיית הקודש עם תרי"ג המצוות אם לאו. הרמב"ן סבור שמשמעות הפסוק היא לדורות, ואילו הרמב"ם חולק עליו ("ספר המצוות", כלל שלישי):
ואמנם זולתנו טעה גם בעיקר זה ומנה – כשהיה נתון בדחק – 'לא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו'.
המחלוקת נמשכת אף בדורות שלאחר מכן. יש הטוענים שהאיסור נהג עד שנבנה בית-המקדש (רבנו אליקים) ומוכיחים מעונשם של אנשי בית שמש, ויש, כאמור, המונים את האיסור כאחת מתרי"ג המצוות, ואז לא ברור מדוע חשפו את הכרובים לעיני עולי הרגל (הגמרא ביומא). אם כן, לא בכדי כתב הרמב"ן בסיום פירושו שהבאנו לעיל "והמשכיל יבין".
בחסידות מבארים שכך העניין: אנו הולכים במדבר , במדבר העמים בדרך לארץ הקודש ובזמן זה הארון מכוסה ואין לראותו ,ויש בזה רעיון של עשייה בארציות לקדש הארציות החומרית ולעשות לו דירה בעולם השפל בהיותנו בדרך אל קודש. ורק לאחר שישכון הארון לנצח בבית עולמים ניתן יהיה לראות את הכרובים מעורים זה בזה ולא יפגע קדושת הארון ולא יזלזלו בשכינה אך כל עוד אנו בדרך האיסור בתוקפו.
(נשלח ע"י ליאור זרחיה)