האתגרים החברתיים העומדים לפני מדינת ישראל (הרב עמיטל)
מתוך שיחה של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. שיחה זו ניתנה במרכז יפה באוניברסיטה תל אביב, בכנס לזכר אלוף אהרון יריב, ד' בשבט תשנ"ז.
לנוכח מה שקורה היום במדינת ישראל, דומה שהאתגרים החברתיים העומדים בפנינו הם פחות או יותר ברורים – מניעת הקיטוב והגברת האחדות בין הקבוצות השונות בחברה, צמצום הפערים הכלכליים, הסוציאליים והתרבותיים בתוכה. העלאת רמת החיים של שכבות המצוקה, תוך הבטחת תעסוקה לכל, קליטה חברתית ותרבותית של אוכלוסית העולים, טיפוח הרגישות המוסרית כלפי כל אדם – בקיצור, בניית חברה ערכית יותר, יהודית יותר, אחראית יותר ואיכפתית יותר.
אבל אני כאיש חינוך חושב שאי אפשר לדבר על האתגרים הללו תוך השלמה עם מציאות של תופעות המונעות התקדמות משמעותית בתחומים אלה. אבקש איפוא, במסגרת הזמן העומד לרשותי, לדבר על מספר תופעות שליליות שהתגברו באחרונה בחברה שלנו בישראל. תופעות אלו אינן ייחודיות דוקא לחברה שלנו. הן קיימות גם במקומות אחרים, במיוחד בארצות המערב, אלא שבחברה הדחוסה שלנו, רווית מתחים על רקע מדיני, דתי, עדתי וסוציאלי – השפעת התופעות הללו הן הרסניות ביותר.
התופעה הראשונה שאבקש לדבר עליה היא תחושת החופש ממחויבות. אני מדבר על תחושה והלך רוח, ולא על אידיאולוגיה. אם כי בשוליים אנו מוצאים גם אידיאולוגיה.
העמדת האינדיבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו והעמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביא לידי הלוך רוח של חופש ממחויבויות. עצם מחויבות לערך או לאובייקט כלשהו הוא מנוגד לרעיון החופש. ועל כן, כל מחויבות, בין אם מדובר במחויבות לעם, למדינה ולחברה, בין אם מדובר במחויבות לבן זוג ולמשפחה – אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. אין זה אומר שאנשים חדלים לעשות למען העם, החברה והמדינה. אין זה אומר שהעשיה החיובית והקונסטרוקטיבית נסוגה אחור. היא ממשיכה להתקיים, אבל לא מתוך תחושת מחויבות אלא מתוך בחירה חופשית, והדגש הוא על בחירה חופשית. הפרט כאילו עומד ומכריז: אין לי שום מחויבות, ומה שאני עושה אני עושה מתוך בחירה חפשית. אני עושה לא משום שאני חייב לעשות אלא משום שאני רוצה לעשות. במחויבות יש אלמנט של כפיה, דבר שהוא מקומם. יש לציין כי בעשיה מתוך חרות והחלטה חופשית יש משהו יפה ומושך. הבעייה נוצרת כאשר הרצון לפעול הולך ונחלש. דבר זה אכן קורה לעתים קרובות כאשר תחושת המחוייבות חסרה. להלך רוח זה יש השפעה בתחומים רבים ומגוונים. תופעה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בירידה במספר הנישואים הנערכים בישראל. הירידה הזאת אינה נובעת רק מהתנגדות לנישואים דתיים, כי מי שמחפש נישואין לא דתיים יכול למצוא אלטרנטיבות – בנישואי קפריסין וכדומה. נישואין אומרים מחויבות. נישואין מהווים קשר של ברית ורבים מעדיפים חיי אישות ללא קשר מחייב. יש הבדל משמעותי בין מי שמחויבויותיו הן חלק מאישיותו לבין מי שחש את עצמו חופשי ממחויבויות. יש הבדל גדול בין מי שמתלבט אם להעדיף את טובתו האישית או את נאמנותו למחויבותו, לבין מי שמתלבט איזו החלטה תקרב אותו יותר למימוש עצמי.
הלך רוח זה של חופש ממחויבות מהווה לדעתי גורם משמעותי בירידת המוטיבציה בצבא, נושא המעסיק באחרונה את הציבור האיכפתי. בהקשר זה אני רוצה להעיר. כשמדברים על ירידת מוטיבציה בצבא רגילים לציין את החיילים הדתיים השומרים עדיין על מוטיבציה. לדעתי, תחושה זאת של חופש ממחויבות חודרת לאט לאט גם לתוך הציבור הדתי. חוששני שתוך כמה שנים ההבדלים במוטיבציה בין חיילים דתיים ולא דתיים יעלמו. הם ייעלמו כאשר המגמה תהא שלילית ולא חיובית.
בקרתי בניו-יורק בבית-כנסת גדול השייך לחוגים הקרואים מודרן-אורטודוקס ונדהמתי להיווכח כי כמחצית צבור המתפללים היה מורכב מרווקים ורווקות. לא מצאתי לי הסבר אחר מאשר הבריחה ממחויבות האופינית לצבור האינטלקטואלי שם. כידוע התורה ניתנה בשתי דרכים – דרך אחת של נעשה ונשמע, העם קבל את התורה מתוך בחירה חפשית; והדרך השניה – כפה עליהם הר כגיגית. כביכול הקב"ה כפה עליהם קבלת התורה. כשאני בודק מה שקורה היום בחלק מן הצבור הדתי אני נוכח לדעת שרבים שומרים את המצוות לא מתוך מחויבות, כדרך השניה של קבלת התורה, אלא משום שהחליטו לשמור מצוות, וטוב להם בכך.
עד עכשיו דברתי על תחושה והלך רוח, אבל אין להכחיש שישנה גם קבוצה אידיאולוגית המושפעת מן הרוחות הפוסט-מודרניות המתהלכות בעולם, רוחות השוללות את העמדת ההערכים בליבה של התרבות, הספרות והאמנות. ומכאן הביטויים הפוסט-ציוניים בארץ המדברים על מדינה לאזרחיה במקום מדינה יהודית לעם היהודי. זו קבוצה שולית אבל תופסת מקום בתקשורת מעבר לכוחה.
הקבוצה הזאת, כפי שציינתי, היא אמנם שולית אבל לפי הדינמיקה החברתית – אידיאולוגיה של חוסר מחוייבות בקצה אחד, מאיצה ומחזקת את האידיאולוגיה של מחוייבות פונדמנטלית בקצה השני, בין בתחום הדתי ובין בתחום הלאומי.
התופעה הזאת של חופש ממחויבות אומר גם חופש ממחויבות לצדק סוציאלי. יודע אני שהרבה דיבורים ששמענו על פערים חברתיים וצדק סוציאלי מאז תקומת המדינה – היו בבחינת מס שפתיים בלבד, אבל אני מאמין כי גם למס שפתיים שהיה פעם, היתה דינמיקה חיובית משלה. אינני מאמין שאפשר לטפל בבעיות הנובעות מפערים חברתיים אך ורק מתוך שקולי בחירות בלבד ללא הדגשת חשיבותו של הצדק הסוציאלי כערך מוסרי ולאומי. כאשר אין מחויבות לצד סוציאלי, נעלמת גם תחושת האיכפתיות למה שקורה בחברה. אני חושב גם שאי אפשר לדבר על הרוחות ההידוניסטיות ושל הנטיה המופלגת לחמרנות שאנו עדים להן מבלי להזכיר את האוירה ההרסנית של תחושת החופש ממחויבות. חוששני שקיים גם קשר בין תחושת חופש ממחויבות לבין אוירת המתירנות שאנו נתקלים בה מדי פעם.
תרשו לי להוסיף: המסר הראשון של היהדות היה – מחויבות לצדקה ומשפט. כך נאמר אצל אברהם אבינו: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. לא נאמר ושמרו את מצוות ה', כי עדיין לא ניתנו מצוות. יש כאן, איפוא, מחויבות ערכית לצדק ומשפט. העולם האלילי לא הכיר בשום מחויבות, יחסיו עם האלים היה יחס של קח ותן. החברה האלילית פחדה מן האלים וכל הזמן עסקה בדרכים לפצותם ולרכוש את חסדם על ידי תשורותיה אליהם.
אני רואה, איפוא, גם מבחינה יהודית את האוירה המתפתחת של חופש ממחויבות כדבר שלילי והרסני ביותר. לדעתי, אחד האתגרים החשובים בימינו הוא החינוך למחויבות. מחויבות לעם, מחויבות למשפחה, מחויבות לחברה, מחויבות למדינה, ומחויבות לעולם הערכים של היהדות.
התופעה השניה שאני מבקש לדבר עליה היא השפעת התקשורת על דרכי החשיבה של בני-אדם. בכל חברה קיים חלק ניכר באוכלוסיה המתאפיין בדרך חשיבה פשטנית, הוא פשוט אינו בנוי לחשיבה מורכבת. בדרך כלל לציבור זה אין גם יומרות ליחס משקל לחשיבה עצמית שלו. לרוב הוא מסתפק באמירת אמן אחרי אמירותיהן של דמויות שבעיניו הן מובילות. לאחרונה נדמה שתופעה זו של חשיבה פשטנית הופכת להיות נחלת חלק גדול של צבור המתיימר להיות עצמאי ובלתי תלוי בחשיבתו שלו. וזאת בהשפעת התקשורת, בעיקר האלקטרונית. החשיבה הפשטנית, ראיית הדברים בשחור ולבן בלבד, חוסר יכלת לראות תמונה שלמה ומורכבת – הפכו להיות מכת מדינה. התקשורת משדרת כל הזמן את הפשוט והבלתי מסובך. אין זמן להסברים מורכבים הדורשים יותר זמן שידור. היא מדגישה לרוב את הקצוות, השחור והלבן, את החד-משמעי וכמעט שפוסלת כל דעה שצבעה אפור ומורכב. ספקות לא קיימים. הבטוי "אין ספק" חוזר ונשנה אצל המרואיינים. נוצר מצב שדרך החשיבה הפשטנית, לא זו בלבד שהיא מקבלת לגיטימציה, אלא הופכת להיות השפה המקובלת גם בחוגים המתיימרים לתת משקל לדעותיהם שלהם.
במצב של ראיית הכל בשחור ולבן אין מקום לסובלנות אמיתית. אם אני חושב לבן והשני שחור – לכל היותר אפשר לצפות להתנהגות מנומסת, לא להביע בקול את מה שאני באמת חושב בלבי; שהרי אם מה שאני חושב הוא לבן, ברור, ומה שהשני חושב הוא שחור ברור אז השני חייב להיות או אידיוט או נבזה. הרי אם הדעה של השני היא שחור הרי אין להעלותה בכלל על הדעת בין אנשים הגיוניים וישרים. סובלנות כזאת שבתוך הלב בזה לדעה אחרת, איננה סובלנות באמת. סובלנות אמיתית קיימת רק כאשר האדם רואה את התמונה השלמה המורכבת ורואה את האפשרויות השונות, את הדעות השונות היכולות לנבוע מתוך אותה תמונה מורכבת, וכך מכיר בלגיטימיות של הדעה האחרת. זאת היא סובלנות אמיתית וזוהי נשמתה של דמוקרטיה אמיתית.
התלמוד מספר: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה – אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל. והתלמוד שואל: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? והתשובה: מפני שנוחים היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי שמאי לדבריהם. לפנינו אנטיתיזה של ראיית שחור ולבן. אלו ואלו דברי אלקים חיים, כלומר: שתי הדעות לגיטימיות. ולא עוד אלא בית הלל, בשעה שמציגים את דעותיהם, מציגים מקודם את דעת בית שמאי החולקים עליהם. זוהי סובלנות אמיתית. הגישה הפשטנית מגבירה את הקיטוב כי אין מקום לשחור ולבן אלא או שחור או לבן.
בחשיבה מורכבת מסוגל האדם הדתי להבין את נקודת ההסתכלות של האדם החילוני, וכן האדם החילוני מסוגל להבין את נקודת ההסתכלות של האדם הדתי. במצב כזה דרישות כל צד כלפי הצד השני הולכות ומצטמצמות. כל צד מבין שדברים המובנים מאליהם אצלו הם לא בהכרח מובנים מאליהם אצל השני. לפעמים הם לגמרי בלתי מובנים. ללא גישה כזאת, דיבורים על פתיחות הם דיבורים ריקים. אותם הדברים אמורים גם ביחסים בין ימין ושמאל מבחינה פוליטית. כאשר רואים את כל המורכבות שבמצבה של מדינת-ישראל – מסוגלים להכיר בלגיטימיות של כל תפישה פוליטית. נוצר מצב שחשיבה פשטנית גורמת להגברת הקיטוב בחברה, לחוסר יכלת של הקשבה הדדית עד כדי דלגיטימיזציה של הדעה האחרת. מדלגיטימיזציה לדמוניזציה של הדעה האחרת המרחק לא גדול. את הסכנות של הדמוניזציה של הדעה האחרת ראינו, לצערנו, במאורע הטרגי של רצח ראש ממשלה.
אודה על האמת, אין לי פטנטים איך להילחם נגד דרכי החשיבה הפשטנית, במיוחד נוכח העובדה, כפי שהיא נראית לי, שהמערכת הפוליטית לא להוטה ביותר לשנות את המצב ולעתים קרובות היא גם גורמת לחיזוק התופעה הזאת. בכל אופן אני מאמין שגם שימת האצבע על נקודה, יש לה ערך חינוכי.
התופעה השלישית שאני מבקש לדבר עליה בקצרה היא המיסטיציזם. הנהירה אחרי מיסטיקה הפכה להיות מכת מדינה. מתברר שבכדי להאמין באמונות תפלות אין צורך להיות דתיים. ההורוסקופים הפכו להיות "סלון פהיג". נשים לב למספר העמודים שהם תופסים בעתוני ערב שבת. בחוגים מסויימים בתוך הציבור הדתי מתרבים בעלי שם למיניהם שיודעים כביכול כל דבר, מה למעלה מה למטה והופכים את התורה לאורקל. תרשו לי, בנקודה זאת, להוסיף נימה אישית. אנו חיים בדור שהזקנים שבו ראו את השואה במו עיניהם. אני אישית הייתי באותו זמן באירופה. במחנות המוות לא הייתי אבל הייתי לא רחוק משם. היהדות המאמינה הדתית נאלמה דום כי לא היה לה שמץ של הסבר למה ועל מה. היא חזרה על הפסוקים בנבואת חבקוק "טהור עיניים מראות רב והביט אל עמל לא תוכל למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". והיום אני עומד נדהם כאשר מדי פעם קמים אנשים המוצגים כרבנים והמתיימרים לתת הסבר על כל אסון ועל כל תאונת דרכים למה זה קרה ומה גרם לכך, מנין אנשים אלה שואבים את עזות המצח להתיימר לדעת מה שבן תמותה בדורנו אינו מסוגל לדעת? אני כל כולי מתקומם נגד זה. התופעה הזאת בציבור הדתי היא סימן לרדידות תורנית, ובציבור הרחב סימן לרדידות תרבותית. במקום שההגיון חדל להיות קנה מידה – שם אין תורה, ובמקום שהשימוש בהגיון נעשה מיותר – שם אין תרבות. רק במקום שיש ריקנות תרבותית ורוחנית, יכול עולם של פחדים ומאוויים דמיוניים לתפוס את מקום המציאות הריאלית והשיפוט ההגיוני. הנהירה למיסטיקה, נובעת גם מפרימיטיביות והיא מובילה לפרימיטיביות.
בכדי למתן את הקיטוב בחברה, מוסכם על הכל שיש צורך בדיאלוג, בעיקר בדיאלוג אמיתי, שיש בו גם הקשבה. לשם כך יש צורך ברמה תרבותית מסויימת – אני מדבר על תרבות של רוח ולא על תרבות של מחשבים. במצב של רדידות תרבותית, קלושים הסיכויים לדיאלוג אמיתי. קיים חשש שבמקום שהדיאלוג יהיה ממושך, שהוא תנאי להבנה הדדית ולקירוב לבבות, הוא יישאר חד-פעמי אשר במקום למתן את הקיטוב – יחדד אותו. הזנחנו את לימודי הרוח במערכות חינוך – במקום רוח, הדגש הוא על טכנולוגיה וביצועיזם. רוח זו של ביצועיזם חדרה לצערינו גם לתוך החיים הדתיים בחלקים מן הציבור הדתי. אם להשתמש בלשונו של אחד הקלסיקנים שלנו מימי הביניים רבנו בחיי, קיימת העדפה של חובות האברים על חובות הלבבות. האמונה במיסטיקה ובכוחות מגיים, גורמת לאנשים להאמין באפשרות של פתרונות מידיים, כל בעייה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת מיד אז מישהו אשם, ואת האשם יש להוקיע. ואם רואים בחוש שישנן בעיות שלא נפתרות מיד, סימן שאין להן פתרון בכלל. המושג "תהליכים" יצא מכלל שימוש בציבור הרחב. כל בעייה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת בדרך רגילה – יש להפעיל כח, שהרי אין דבר שאי אפשר לפתור בכח, וכך הכוחניות חודרת ומשתלטת על חלק נרחב של הציבור.
ידוע לנו שגם בארצות הברית המיסטיציזם פורח. לפי סקרים אחרונים שראיתי באחרונה, כל אדם חמישי שם מאמין שהיתה לו בשלב מסויים איזו התגלות של אחד המלאכים או הקדושים. אבל בארצות הברית תופעה זאת ניסבלת – אצלנו היא הרסנית.
נשים לב למקום שהכנסת תופסת אצלנו בהשוואה למקום שפרלמנטים ובתי נבחרים תופסים בארצות אחרות. בעוד שבארצות אחרות בכלל לא עולה על הדעת כאילו הפרלמנט יוכל לפתור את הבעיות שהחברה מתמודדת איתן, אצלנו קיימת אמונה תמימה כאילו הכנסת יכולה לפתור כל בעיה, בין אם זו בעיה חברתית, תרבותית, דתית או כלכלית, אפילו משפחתית, כמו אלימות במשפחה. את התופעה הזאת ניתן לייחס לעובדת היותנו מדינה צעירה. שנים רבות חלמנו שכאשר אנחנו נהיה אדונים לגורלנו ויהיה לנו פרלמנט משלנו וממשלה משלנו – נוכל לפתור את כל הבעיות בצורה הנכונה ביותר.
לי נדמה שיש כאן גם דבר נוסף. הנהייה לפתור את הבעיות בדרך המהירה ביותר, עכשיו ומייד, מעין "פיס ונאו ומשיח נאו". לטפל בבעיות חברתיות בדרך של חינוך והסברה היא דרך ארוכה ומסובכת. נדמה שעל ידי העלאת הבעיה בכנסת ובחקיקה הולמת, או אפילו בהעברת הבעיה לאחת מועדות הכנסת – הבעיה, תיפתר ציק צק.
לפני מספר חודשים נפגשתי בניו-יורק עם ראשי היהדות הרפורמית. תוך כדי שיחה איתם אמרתי: "אתם, בדרכי החשיבה שלכם, מזכירים לי את דרך חשיבתם של נציגי מפלגות דתיות מסויימות בכנסת". מה זאת אומרת? שאלו אותי בתדהמה. עניתי להם: "אני, אם יש לי שאיפות לקרב יהודים ולתורה וליהדות )אין לי פטנטים איך לעשות זאת(, אבל דבר אחד אני יודע, אם ניתן לעשות משהו הרי זה לא בכנסת ולא דרך הכנסת. לעומת זאת, אני רואה בכנסת נציגים דתיים שבשעה שרוצים למנוע מיהודים לאכול חמץ בפסח, חושבים שאפשר להיעזר על ידי חקיקה בכנסת בעזרת הקואליציה שהם שותפים בה. אמרתי להם: "הבעיה העיקרית המעסיקה אתכם היא הכרת הכנסת בגיורים ונישואין רפורמיים. לדעתי, הבעיה העיקרית שצריכה להעסיק אתכם היא איך להעביר את המסרים שלכם לציבור בארץ בתחום הדתי, המוסרי והחברתי.
אם אתם מאמינים שיש לכם מסרים רלבנטיים לקרב אנשים חילוניים לא מאמינים לאמונה באלוקי ישראל ולהעלות את רמתם המוסרית והתרבותית – בואו לארץ ותנסו לעבוד בדרך הקשה והאיטית של השפעה ושל בניית מוסדות תרבות וחינוך. אז תיווכחו לדעת שההכרה של הכנסת היא בעיה מישנית. איני יודע מה תהיה מידת הצלחתכם, אבל דבר אחד יכול אני להבטיחכם: לא רק בניכם אלא גם נכדיכם יישארו יהודים." אגב, מעניין היה לי לשמוע את התגובות לדברי אלה. תגובה אחת היתה: נכון, ההשפעה החינוכית היא העיקר, אבל הכנסת היא המפתח להשפעה זו. תגובה אחרת, של רבנית מן המובילות בתנועה, היתה: אני חייבת להודות – אין לנו עדיין מסרים רלבנטיים בשביל הציבור בישראל. ולידי העירה אחת בשקט: לצערנו גם בארצות הברית יש לנו בעיות בהעברת המסרים שלנו. אני מספר את הדבר הזה משום שאני משוכנע שאחד האתגרים החשובים העומדים בפני מדינת ישראל בעתיד הוא: איך ובאיזו דרך יכולה מדינת ישראל לעזור לתפוצה היהודית במאבקה הנואש להישרדות.
הגיע הזמן לשנות את האג'נדה. במקום לחפש דרכים איך מדינת ישראל יכולה להיעזר על ידי יהודי התפוצות, יש לחפש דרכים איך מדינת ישראל יכולה לעזור ליהודי התפוצות.
אם דבר זה יתפוש את מקומו הראוי בסדר יומה של מדינת ישראל, תהא בכך תרומה חינוכית חשובה בשביל הנוער שלנו כאן בארץ. אחת השאלות המרכזיות שצריכות להעסיק אותנו היא: איך להביא את הנוער לידי תחושה שאמנם אנחנו ישראלים אבל לפני כן אנחנו יהודים. אם אנחנו מעוניינים לשמור על הרצף ההיסטורי של עם ישראל, דבר שאני משוכנע שהוא רצון רוב רובו של העם בארץ, עלינו להדגיש את היותנו יהודים. הדרך הטובה ביותר לכך היא להביא לידי ביטוי את מחוייבותנו ואחריותנו כלפי העם היהודי בכל מקום שהוא. רק בדרך זו נמצא את שערי המורשת היהודית העשירה פתוחים לפנינו.
(נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)