"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה" – על אחדות השלם הגדול מסך חלקיו
בפרשת דברים הנקראת תמיד בשבת שלפני ט' באב מפטירים בנבואתו הקשה של הנביא ישעיהו: "חזון ישעיהו..". דברי הנביא קשים לעיכול – אז בימי אמרם כהיום, ומידי קראנו אותם שנה בשנה. בין שאר דבריו הנביא מטיח בעם ישראל: "לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי.." [ישעיה,א, י"ג]. מה עניינה של מנחת השוא כאן לחורבן הבית השני משנאת החינם, ומהעדרה של אחדות בעם ישראל?
התלמוד במסכת כריתות [ו, ע"ב] דורש: "א"ר שמעון חסידא:כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית". ומהיכן לומדים זאת? מאחד ממרכיבי קטורת הסמים שהיו מקריבים בבית המקדש עפ"י הציווי: "ויאמר ה' אל משה :קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה דקה, בד בבד יהיה". וממשיך התלמוד שם: "שהרי החלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת". לשון אחרת, אף שריחה של החלבנה רע, בהתערבה עם שאר רכיבי הקטורת, כאגודה אחת, אין מרגישים בה, וריחם הטוב של שאר רכיבי הקטורת מתגבר על ריחה הרע כשהם מאוגדים יחדיו. מעשיהם של פושעי ישראל משולים לריחה הרע של החלבנה.
ואולם, המשך חכמה טוען אף יותר מכך: שקיומה של החלבנה הכרחי, לא רק משום שהיא מתבשמת מריחם הטוב של שאר סממני הקטורת, אלא שהיא מועילה ומטייבת אף יותר את שאר סממני הקטורת והם מביאים ריח טוב יותר כשהיא מעורבבת בתוכם. וזה נלמד על ידו מדברי התלמוד [סנהדרין, ע"א, ע"ב]: "פיזור לרשעים, נאה להם ונאה לעולם". פיזורם של הרשעים בקרב כלל ישראל לא רק מועיל להם, אלא מועיל גם לכלל ישראל. ומדוע: "אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה, זה כלי, וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באגד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו, זה ילמוד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו.." מנגד, אגודם יחד – מוסיף חזוק לעושי רשעה.
בית המקדש היה המקום שאחד את כל אחד מישראל עם הכלל. כולם הצטוו לכוון לבותיהם למקום אחד – לבית המקדש. לפיכך, נעשו ניסים בבית המקדש, וההנהגה בו היתה ניסית. לפיכך, לדעת המשך חכמה, אף שכל אחד כשהוא לעצמו לא היה ראוי להנהגה פרטית בלתי טבעית, קישור של הפרט לבית המקדש מזכה אותו להשגחה ניסית, שכן שם, היכן שמצוי כלל עם ישראל, אין פגם, שכולם, ביחד מעלים ריח ניחוח, "זה ביראתו, וזה בצדקתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו וזה בתורתו".
המנחה בבית המקדש היתה מוקרבת או ע"י היחיד או ע"י הציבור. לא ניתן היה להקריבה בשותפות. כאשר הציבור מקריב מנחה, מבחינה מטאפיזית, עפ"י המשך חכמה, נחשב כלל הציבור כאילו הוא גוף אחד, בדומה לחיוניותו של כל אבר בגוף לשאר האיברים ולתפקוד הגוף בכלל. כאשר רבה שנאת החינם בישראל, וכל אחד ביקש לבדל את עצמו, "ורצה כל אחד לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה" לא יכולים כלל ישראל, כציבור, להיחשב כיחידה אחת, ולפיכך הקרבת המנחה ע"י ציבור כלל ישראל הפכה למנחת שוא. וכך גם בקטורת, כל סממן מהקטורת מתבשם מחבירו ואפילו מהחלבנה. אבל כשכל אחד מרכיביה עומד לעצמו, אזי הקטורת הופכת לקטורת תועבה, כדברי הנביא ישעיה.
וענין זה בא ללמדנו שכוחה של האחדות בתוך עם ישראל היא לא רק באיחוד הכוחות למימוש מטרה מוחשית נבחרת, אלא גם בעצם קיומה של הקדושה הכללית המשפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו. השלם גדול לא רק מכל אחד מרכיביו, אלא גם מסך רכיביו. כוחו של כלל הציבור באחדותו, בחיבור של כל אחד מאיתנו ליחידה שלמה. כוח זה חשוב בחיי המעשה המדיניים כמו גם בחיי הרוח, והוא אינו רק איחודם של כוחות היחידים בחברה, אלא ביצירת כח גדול המעצים את כוח היחיד. אם נזכור ונפעל לאור עקרון זה – נוכל להתקיים כעם ולהיבנות כחברה מתוקנת לעוד שנים רבות.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ זהרה בת שמס וסליימן פדל למשפחת מיליס ז"ל ולע"נ אחי צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)