כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה

איתא בגמרא במסכת יבמות (דף סב:) "אמר רבי תנחום אמר רב חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה".

יש להעיר על גמרא זו, דמשמע מכאן, שאדם שהוא רווק אין לו שמחה, ולכאורה המציאות אומר להיפך, דהנה רואים שיש אנשים שהולכים לטיול ושמחים, אוכלים ושמחים, קונים דברים חדשים ויש להם שמחה, אז א"כ מה הוא הביאור בגמרא שאדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה?

 אלא יש לבאר על פי מה שאומרת הגמרא במסכת שבת (דף ל:) שביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה, והגמרא מבארת מה הן הסתירות שיש בספר, בפסוק אחד כתוב "ושבחתי אני את השמחה", דמשמע שהשמחה היא דבר שיש לשבח, ומאידך גיסא כתוב בפסוק אחר "ולשמחה מה זה עושה", כלומר ? תראה את הקלקול הגדול שיכולה לגרום השמחה?  אלא מבארת הגמרא שבאמת אין סתירה בין הפסוקים, דהפסוק שמגנה את השמחה מדובר לגבי  שמחה שאינה של מצווה, והפסוק שמשבח את השמחה מדובר לגבי שמחה של מצוה. ומבאר רש"י, מה זה "שמחה של מצוה", "כגון הכנסת כלה".  כלומר, שסתם שמחה שאינה של מצוה יש לה שתי רעותות: רעותא ראשונה, שהיא שמחה שיש לה גבול וקצבה, לדוגמא מי שהולך לטיול, השמחה הזאת רק תימשך משך מה ואחר כך מתבטלת, או כגון שמחה של אכילה, שאחר כמה דקות נשכח השמחה הזאת לגמרי, ועוד ריעותא, שלפעמים השמחה הזאת יכולה לההפך להולילות וליצנות. אולם שמחה של מצוה כגון הכנסת כלה, היא שמחה שמתמשכת לכל החיים, וגם היא שמחה בריאה אשר כל רגע ורגע מתחזקת אותה שמחה.

לפי דרך זה יכולים אנו להבין נפלא את המימרא של רבי תנחום אמר רב חנילאי "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה", כלומר ? אין הכונה שמי שהוא רווק אין לו שמחה, ודאי שיש לו שמחה, אבל השמחה שלו אינה של מצוה, אלא סתם שמחה של תאוות העולם הזה שהולכת ומתמעטת, מה שאין כן גבי שמחה של הכנסת כלה, כשאדם מקדש אשה, אז השמחה שלו היא שמחה אמיתית ונמשכת.

וזה מה שמדוייק בדברי רבי תנחום אמר רב חנילאי שלא אמר "כל אדם שאין לו אשה אין לו שמחה", אלא אמר "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה", "שרוי" הכונה היא "בתוך", כלומר שמי שאין לו אשה יש לו שמחה אבל אינו שרוי "בתוך" השמחה, מה שאין כן מי שנשוי אשה שרוי "בתוך" השמחה דוקא.

(נשלח ע"י אברהם נגר)