ייחודו של אברהם
כשאנו מתחילים להתפלל אנו אומרים 'א-להינו וא-להי אבותינו א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב". ברור אמירת "א-להינו וא-להי אבותינו' ברורה – ישנה ברית העוברת דרך כל האבות כאחד, הברית של השושלת שמהווה את השדרה של כנסת ישראל לדורותיה. אך לא ברור מדוע אנו מזכירים כל אחד מן האבות בנפרד. איזו ייחודיות נוספה לכל אחד מן האבות שבגינה יש לציין כל אחד מהם?
שאלה דומה מתעוררת בדברי ה' אל משה מתוך הסנה:
ויאמר אנכי א-להי אביך א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים…
ויאמר עוד א-להים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' א-להי אבתיכם א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.
לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה' א-להי אבתיכם נראה אלי א-להי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים.
(שמות ג, ו וטו-טז).
מדוע מוזכרים שלושת האבות בכל אזכור? מדוע אין מספיקה כתיבת שלושתם כאחד?
אפשר להבין שיש מידות שונות המתבטאות בכל אחד מהאבות. כל אחד מן האבות מלמד אותנו מידות שונות והנהגות שונות.
בנוסף, נראה שישנו ממד מסוים בו כל אחד מן האבות מהווה נדבך שונה ונוסף לבניין כנסת ישראל. כל אחד מן האבות עמד בפני הבחירה האם להצטרף לדרך. אצל אברהם אפשרות זו ברורה ביותר. הוא היה זה אשר החל את החיפוש, הדרישה והבקשה את ה'. הייתה לו הבחירה ללכת בכיוון זה או להיות כשאר עובדי האלילים שסביבותיו. גם בפני יצחק ויעקב עמדה בחירה דומה. מאברהם יצא ישמעאל שלא בחר בדרך זו, ומיצחק יצא עשו שאף הוא פנה לכיוונים אחרים, ולא בחר בהליכה בדרך זו. הבחירה עמדה, אם כן, בפי כל אחד משלושת האבות, וכל אחד מהם בחר בדרך ה' באופן עצמאי, ועל כן ברור מדוע נזכרים כל אחד מהם בנפרד בתחילת תפילת העמידה. כל אחד מן האבות בחר באופן מעשי בהליכה בדרך ה'. אין זו דרך סלולה בשבילם אלא בחירה אקטיבית חיובית של האבות. בשל כך אנו מדגישים כל אחד מהאבות באופן נפרד.
א-להי אברהם
לאחר שהסברנו מדוע מוזכרים שלושת האבות בתחילת הברכה, עדיין עלינו לברר, מדוע בסוף הברכה אנו מזכירים את שמו של אברהם לבדו? אם דרך קיצור רצינו היינו יכולים לומר 'א-להי אברהם יצחק ויעקב', ומזה שלא אמרנו כך משמע שאברהם נתייחד משאר האבות בדבר מסוים. כך עולה גם מהגמרא במסכת פסחים:
אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' – זהו שאומרים א-להי אברהם, 'ואברכך' – זהו שאומרים א-להי יצחק, 'ואגדלה שמך' – זהו שאומרים א-להי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן – תלמוד לומר 'והיה ברכה' – בך חותמין, ואין חותמין בכולן. (פסחים קיז, ע"ב).
עלינו לנסות ולברר מהו אותו הדבר המבדיל את אברהם מיצחק ויעקב.
אברהם מתייחד בכך שמעשיו הם בעלי אופי כפול – הוא עוסק בבניית שושלת מחד, ובפנייה לכל העולם מאידך.
אברהם הוא מייסד העם, הוא הבונה את כנסת ישראל, והוא ההולך ראשון לפני המחנה. יש בו אחריות כלפי כנסת ישראל, וזהו חלק מהותי במה שאברהם תופס כתפקידו. מכיר הוא בתפקידו להקים את ביתו אשר ילך אחריו לעשות דרך צדקה ומשפט. תפקיד זה הוא קריטי ומהותי בתודעתו של אברהם ובהנהגותיו.
מנגד אין הוא זונח את תפקידו כלפי שאר אומות העולם. ידוע לנו המדרש האומר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן… אלו הגרים" (בראשית רבה, וישב, פד). אברהם מודע למחויבותו כלפי כל העולם, ברור לו תפקידו וברורה לו אחריותו. יודע הוא שעליו להפיץ את בשורתו של הקב"ה, את דבר ה' בארץ, אל מלוא כל הגויים. ה' מברך אותו ואומר לו "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג), ואברהם מקיים בו את הברכה הזו, ונושא אותה בגאון עמו כדגל מחייב.
זהו ההבדל בין אברהם לשאר האבות. בעוד תפקידו של אברהם היה הן בהקמת ביתו והן בפנייה כלפי חוץ, תפקידם של יצחק ויעקב היה בהקמת הבית בלבד. כשאנו מתחילים את תפילתנו בהזכרת שלושת האבות מתחילים בממד זה של בניית הבית. אנו מתחילים את תפילתנו מן הפנים, מתוך ביתנו, בית ישראל. אך אנו מסיימים את ברכה זו באברהם לבדו, אותו אברהם המגייר, אברהם הפונה החוצה.
קיום דרכו של אברהם
ישנם היום אנשים שאינם מאמצים את דרכו הכפולה של אברהם. ישנה גישה אחת המוותרת על צדו של אברהם כמייסד כנסת ישראל. מצדדי גישה זו דוגלים בבין-לאומיות וברב-גוניות בלבד. הם אינם מכירים בכנסת ישראל כגוף עצמאי, אוטונומי שיש לו שורשים, מהות עצמאית ותפקיד ייחודי בעולם. הם רואים חשיבות באוניברסליות לבדה, ורוצים שנהיה עם ככל העמים ולאום ככל הלאומים. עלינו לפנות, לטענתם, רק לשאר העולם, ואין מקום לרוח ישראל הפונה פנימה.
כנגדם, ישנה גישה ההולכת בכיוון ההפוך לגמרי. לפי גישה זו אין מקום להכרה בחשיבות הפנייה לאומות העולם. 'אנחנו ואין עוד עימנו'. כל התפקיד, המהות, החיות של כנסת ישראל סובבים סביב ישראל עצמם. אין לנו לצאת החוצה ולפנות להפיץ את מסרינו, ואין מקום לפרסם את בשורתנו לעולם.
אין זו ולא זו דרכו של אברהם אבינו. אברהם הולך ומפיץ את בשורתו לכל העולם, ובד בבד הוא מקיים את בית ישראל. מגייר את האנשים ומעביר את דרכו ליצחק בנו ומשם ליעקב. אוחז הוא בכיוון אחד ואין הוא מניח את ידו מהכיוון השני.
אנו כתלמידיו ובניו של אברהם אבינו שואפים ללכת בדרכיו ובאורחותיו. מכוונים אנו תמיד את פעמינו אל שני היעדים הגדולים הללו. אין אנו מוותרים על חלקנו בכנסת ישראל ואיננו שוכחים את אחריותנו לשאר העולם. תמיד עלינו לזכור דבר זה ולכוון עצמנו ללכת באורח זה.
'והיה ברכה' – בך חותמין, ואין חותמין בכולן.
(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. שיחה שנאמרה בליל שבת פרשת לך-לך ה'תשע"ב וסוכמה על ידי דור גולדנברג. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)