"עטרות ודיבון.." – על "שניים מקרא ואחד תרגום"
את בקשתם ממשה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי פותחים בני גד וראובן בפסוק: "עטרות ודיבון, ויעזר ונמרה, וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו ובען; הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" [ל"ב, ג-ד]. ויש מקום לתמוה על כך. מדוע פתחו באזכור שמות הערים האלו?
התלמוד במסכת ברכות [ח, ע"א] "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".
רוצה לומר: גם במקום שבו התרגום אינו משנה/מוסיף דבר על מילות התורה בעברית יש לקרוא את התרגום.
ויש לתמוה מדוע התלמוד מביא את המצווה להשלים שניים מקרא ואחד תרגום דוקא מפסוק זה, ולא מפסוקים אחרים בתורה שבהם התרגום אינו משנה ממילות התורה בעברית? אלא שמקומות אלו היו ערים של עבודה זרה. בני גד וראובן פתחו בקשתם בטענה שעל אף שערים אלו הוחרבו במלחמת סיחון ועוג ולכאורה נעקרה עבודה זרה מהם, ישנו חשש שאם יישארו לא מיושבות ע"י ישראל הן ייבנו מחדש כערי עבודה זרה, ולפיכך מוטב שישראל יתיישב בהם [ש"ך]. והיינו סוברים, שמאחר וערים אלו הנם ערי עבודה זרה אין לתרגמם בציבור משום שאין בהם שום קדושה. בא התלמוד במימרת הנ"ל מפי רבי אמי וחידש שאם ראתה התורה להנציח שמות ערים אלו בתורה חובה לתרגמם וסוד קדושתם טרם נגלה לנו.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)