"לא תלך עמהם" – על החובה לברך באהבה
פרשת בלק מזמינה אותנו להביט במושג "ההיפוך". מאמצים אדירים משקיע מלך מואב בגיוסו של המומחה הגדול ביותר בדורו – בלעם – כדי להתמודד עם סכנת כיבוש מואב ע"י עם נווד במדבר ללא ארץ באמצעות קללה. ולמרות שבלעם חפץ – אף יותר מבלק – לפגוע בקללותיו בעם ישראל, הופכים קללותיו לברכות, כפי שמעיד משה: "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך" [דברים, כי תצא, כ"ג, ו]. ומכאן, שרצון ה' גובר על כל מאמץ וכוונה שבכח האדם, וכוחה של אהבה סופה להתגבר ולהפוך קללת שונא לברכה.
ה' מורה לבלעם "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" [כ"ב, י"ב]. רש"י בעקבות המדרש מרחיב לנו את הדיאלוג שהתקיים בין ה' לבלעם כך:
ה': לא תלך עמהם;
בלעם: אם כן, אקללם במקומי;
ה': לא תאור את העם;
בלעם: אם כן, אברכם;
ה': אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא;
ומוסיף המדרש: משל אומרים לצרעה, לא מדובשיך ולא מעוקציך.
ותהה בעל הרביד יוסף מפני מה הקפיד ה' שבלעם לא יברך את ישראל? והרי מאוחר יותר בפרשתנו מסכים ה' עם ברכותיו של בלעם שלוש פעמים באמרו לבלעם: "..שוב אל בלק וכה תדבר"? וכיצד משל הצרעה מבהיר את הדיאלוג הנ"ל שבין ה' לבלעם. שכן לכאורה, בעוד שבדבש הצרעה אין רוצים בגלל ששכרו [=של הדבש] יוצא בהפסדו [=של העקיצה], הרי שבדבש לבד כולם מעונינים? ואם אסר ה' על בלעם לקלל את ישראל, מה אכפת לה' אם יברך את ישראל?
ומסביר בעל הרביד יוסף כי המדרש ציין דוקא את הצרעה משום שארסה של הצרעה מזיק יותר מנשיכת הדבורה, כהבטחת משה: "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך" [דברים, עקב, ז, כ]. לצרעה יש יכולת להזיק מרחוק כפי שנלמד מהתלמוד: "אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה.." [סוטה, ל"ו, ע"א]. ובלעם, כמו הצרעה, ביקש להזיק לישראל בפיו המלא ארס קללות מרחוק, כפי שניתן ללמוד מהפסוק: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו…" [כ"ד,ב]. לפיכך ציין המדרש דוקא את הצרעה, שעל אף הדבש שיש לה [ראה משנה, מסכת מכשירין, ו, ד: "..דבש צרעים – טהור ומותר באכילה"], יוצא שכר הדבש בהפסד היזקה אף מרחוק.
ומדוע הקפיד ה' שבלעם גם לא יברך את ישראל? מסביר בעל הרביד יוסף: עינו של בלעם היתה רעה. בלעם היה מיועציו של פרעה שיעץ לפרעה להשליך את ילדי ישראל ליאור. כמקור לרוע, כל מה שעובר היה דרך פיו של בלעם, אפילו ברכה היתה, היה גורם נזק לעם ישראל. אף אם פיו היה מפיק ברכות, בלבו שנא בלעם את ישראל בכל מאודו, ולפיכך לא היתה ברכתו ברכת אמת, אלא מהפה ולחוץ. ה' ידע שאף אם יוציא בלעם מפיו ברכות, לא יהיה זה בלב שלם, ולא יהיו פיו ולבו שווים. בעוד שבפיו ידבר שלום, בלבו ישים שנאה וקללה. כל המברך את עם ישראל צריך לעשות זאת בלב שלם ובאהבה כפי שמצווים הכוהנים ומברכים: "…אשר צונו לברך את עמו ישראל באהבה". לכך לא היה בלעם מסוגל, ומשכך ביקש ה' למנוע ממנו גם את ברכותיו. ללמדנו, כל ברכה ראוי שתאמר בלב שלם וחפץ ומתוך אהבה, שאם לא כן – לאו ברכה היא.
ועמד על כך גם בעל הטעם ודעת כי "טובתן של רשעים, רעה היא אצל צדיקים. כי שפע ברכה לצדיקים, לא ראוי להם שיומשך [=שיובא] עליהם, כי אם בדרכים וצינורות טהורים ללא כל רבב". לדעתו, ביקש בלעם שברכות ישראל יהיו בהשפעתו וממקורו, וה' לא נתן לו רשות גם לכך, ביודעו כי אם מקור הברכה יהא ממקור רשע כבלעם, לא תועיל להם ברכתו.
ואולם, בסופו של דבר בלעם יוצא לדרכו ברשות ה' אך ה' מגבילו: "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" [כ"ב,כ]. למרות שבלעם יודע שיהא אנוס לעשות את דבר ה', אף בניגוד לרצונו ולכוונתו, עדיין הוא קם והולך "עם שרי מואב" מתוך תקוה "שמא אפתנו [=את ה'] ויתרצה" לקלל את ישראל [רש"י].
אם ביקש ה' למנוע את הברכה מפיו של בלעם כיצד הסכים עם ברכותיו? לדעת חז"ל [תלמוד, סנהדרין, ק"ה, ע"ב] מלאך היה מדבר מתוך גרונו של בלעם. לבחוץ נראה בלעם כמדבר, אך בפועל היה מלאך ה' מדבר מגרונו, כעולה מהפסוק: "וישם ה' דבר בפי בלעם.." ולפיכך לא היה כל נזק לישראל לדברים שיצאו מפיו, דברים שלא היו ברשותו. בלעם היה לחפץ, למכשיר שמתוכו מדבר מלאך ה'. לדעת חז"ל, כל ברכותיו של בלעם חזרו להיות קללות חוץ מבתי כנסיות ומדרשות [שם]. חז"ל אף דרשו את הפסוק "ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה.." כמכוונת לברכה אחת, והיא ענין של בתי כנסיות ומדרשות, שבענין זה אומות העולם לא מתקנאים בעם ישראל [רביד יוסף].
אף שיכול היה ה' לסגור פיו של בלעם בזמן אמת, שיכול היה לעשותו אילם, עדיין הוציא מפיו את הברכות כדי להוכיח לכל אומות העולם שניטלה מבלעם חופש הבחירה, ועל אף רצונו העז של בלעם לקלל את ישראל, הוכיח ה' שמתוך אהבת ישראל תתבטל חופש הבחירה גם לשונא הגדול. ועלינו ללמוד מדרכו של ה' בענין בלעם שבאהבת אמת עושה האדם את ההכרח הראוי ופחות את מה שבא לו לעשות. אהבת אמת היא שעבוד אשליית חופש הבחירה לעשיית ההכרח הראוי.
ועוד שמעתי מפי מורי שלמה שירווי זצ"ל: מעיון בכל דברי בלעם כפי שכתובים בפרשתנו, לא נאמרה שום קללה. מהי הקללה – העולה מהכתוב – שהפך ה' לברכה כעדות משה בפסוק: "ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה.."? בידוע כי בלעם שנא לישראל, אף יותר מבלק [מלבי"ם]. בעוד שבלק ביקש רק לגרש את ישראל מגבול מואב ["ואגרשנו מן הארץ"] בלעם ביקש להשמיד [=לכלות] את עם ישראל ["אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו"]. ואנו שומעים מפי בלעם את הברכה: "לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו, ותרועת מלך בו". בלעם ביקש לאמר: כ.ל.ם [=השמד] וה' הפך את סדר האותיות ל:מ.ל.ך. ומכאן שהפך ה' את דברי בלעם מהרצון לכלות את ישראל, לעדות נצחית על מלכות ה' בעם ישראל. וזוהי הקללה שהפכה לברכה.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)