"ויחר למשה מאוד" – בין מחלוקת למחלוקת
מחלוקת קרח ועדתו האמורה בפרשתנו נדרשת היטב במדרשים ובמפרשים השונים, אך חשיבותה נובעת בהיותה מחלוקת על הסמכות הרוחנית העליונה בעם ישראל ומקור סמכות זו. מניעיה של מחלוקת זו נדרשו יפה במדרשים ובמפרשים השונים, ואגב העיון בה למדונו חז"ל מסרים במחלוקת פסולה. במסכת אבות [ה,י"ז] מכנים חז"ל את מחלקת קרח ועדתו כמחלוקת שאינה לשם שמים. המלבי"ם דייק את לשון המשנה ולמד שקרח ועדתו לא היו קבוצה הומוגנית אחת בעלת אינטרס אחד, אלא למעשה היו בה שלוש קבוצות שלכל אחת מהן היה אינטרס שונה: קרח, בני ראובן [דתן, אבירם ואון בן פלת], מאתים וחמישים האיש נשיאי העדה. המשנה באבות מלמדת שהמחלוקת לא היתה בין משה לקרח, אלא מאחר וכל אחת מהקבוצות פעלה למען עצמה, וכל ה"התאחדותם" מול משה ואהרן היתה רגעית בלבד, הרי מייד כשהיו משיגים מטרתם היתה פורצת המחלוקת בינם לבין עצמם. מכאן נלמד כי מחלוקת אמיתית, על מהות הענין, החפה מאינטרסים אישיים-קבוצתיים צרים של הנוטלים בה חלק, לא תגרור סכסוך ומריבה בין שני הצדדים החולקים, ולפיכך "סופה להתקיים" כמאמר חז"ל באבות.
במחלוקת מהותית ["לשם שמים" כלשון חז"ל] כל צד בויכוח אינו פוסל את הצד האחר. תנאי לברור אמיתי של המחלוקת היא הנכונות לשמוע ולרדת לסוף דעתו של הצד האחר ולנסות לשכנעו שהוא טועה. במחלקת קרח דתן ואבירם כלל לא רצו לשמוע את משה ששולח לקרוא להם והם מסרבים פעמיים ב"לא נעלה" [ט"ז,י"ב-י"ד]. לפיכך הגיב משה: "ויחר למשה מאוד.." [שם,ט"ו]. המדרש תנחומא פירש זאת כ"נצטער לחדא [=מאוד]. למה הדבר דומה? לאדם הדן עם חבירו ומתווכח עמו.אם משיבו – יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו – יש בו צער גדול". מכאן למדים אנו שלא עצם העלאת הטענות, ולא תוכנן של הטענות הקשות שהוטחו במשה ובאהרן הם שגרמו לצערו הגדול של משה, אלא חוסר הנכונות לשבת ולדון בטענות, לנסות לגשר ולהשכין שלום, הוא שגורם למשה לתגובה קשה עד כי הוא מבקש מה' "אל תפן למנחתם".ובעל העמק דבר דייק כי תגובת משה לא היתה מכעס, שכן לא כתוב ויחר אף משה, אלא מתוך צער שהחולקים "..הראו להמון עם דמשה מבקש רעתם חס ושלום, ובזה יגיע רעה לכלל ההנהגה".
חז"ל ופרשני המקרא השונים למדו גם את הטקטיקה והלשון בה השתמשו קרח ועדתו, והסיקו מכך גם על כוונותיהם. בהסברו מאיר לנו הרמב"ן את חשיבות העיתוי להצלחת מחלוקת רעה. לדעת הרמב"ן מחלוקת קרח קרתה לאחר פרשת העגל, המתאוננים, ופרשת המרגלים. משה דאג לעם והתפלל עליו גם כשחטא בחטא החמור של העגל. לפיכך היה אהוב על העם. אולם בפרשת המתאווים מתו רבים ובפרשת המרגלים מתו נשיאי שבטים ומשה לא התפלל לביטול הגזירה שייתמו כל הדור במדבר. בשלב הזה, היתה מרירות רבה בעם, "שעת כושר" למבקשים לחלוק על גדולת אהרן ועל ייחוד שבט לוי, שאותה ניצלו קרח ועדתו, ולפיכך גם טענו: "להמיתנו במדבר". בעל התפארת יהונתן מספק הסבר אחר לעיתוי: היה ידוע כבר במצרים שמשה לא ייכנס לארץ. קרח סבר שרק אחד עשר ימים ימשך המסע לארץ כמאמר הכתוב "אחד עשר יום מחורב" [דברים, א,ב] וסבר שבשביל זמן קצר אין טעם לחלוק על משה וכשיכנסו לארץ יוכל ליקח עטרה לעצמו. משנגזרו על עם ישראל ארבעים שנות נדודים במדבר עקב חטא המרגלים הבין שהזמן התארך מאוד, ומשכך קם לעורר מדנים. ונראה להוסיף כי מחלוקת מהותית וכנה ["לשם שמים" בלשון חז"ל] אינה תלויה בעיתוי אינטרסנטי. המחלוקת והכרעתה הם ענין לחכמים העוסקים בה לשם לימודה והכרעה מהותית בה.
גם מתגובות משה למדו חז"ל הליכות ביישוב מחלוקת. תגובתו הראשונית של משה: "וישמע משה ויפל על פניו" [ט"ז, ד]. ונראה כי לשון וישמע היא שמשה ירד לסוף דעתם וכוונותיהם של החולקים עליו, ואת ההשלכות הדברים על ערעור בחירתו ה' בשליחיו, לא רק לתקופתו שלו אלא לדורות. ולדעת הרש"ר הירש: אילו סבר משה שהחולקים נהגו כך מחמת טעות עיונית, היה ניתן להעמידם על טעותם, אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. "במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם..". לפיכך נפל על פניו בתפילה כדברי הרשב"ם. ולמרות שקרח ועדתו הטיחו תלונותיהם גם באהרן, אהרן לא מגיב. ולדעת הרמב"ן אהרן לא נפל על פניו כי "אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך". החרשתו של אהרן כאן זוכה לשבח בדומה לקבלת הדין כשמתו שני בניו כמאמר הכתוב "וידם אהרן" [ויקרא, י,ג]. ונראה להוסיף כי בהיותו רודף שלום – שהיא היפוכה של המחלוקת – ידע אהרן שכל תגובה נוספת שלו על זו של משה רק תרחיק את הסיכוי להשכין שלום, ולפיכך החריש. לעיתים החרשה מפחיתה מהמחלוקת.
לאחר מכן מציע משה מבחן אלוקי – מבחן המחתות – להוכחת מינויים אהרן ובני לוי עפ"י ה': "בקר וידע ה'..". מדוע דחה משה את המבחן לבוקר ולא עשאו מייד? ומשיב המדרש תנחומא: "אמר משה, שמא מתוך רב מאכל ומשתה אמרו דבר זה. לכך אמר, בקר. אמר, שמא בין ובין כך יעשו תשובה". דוקא מעמדת הכח שבאמיתות של משה, גילה משה את הנדיבות ואורך הרוח להביא את קרח, ונשיאי העדה – "ראשי סנהדראות", אנשים פקחים להגיע לטעות שבדבריהם, ואולי בכך לחסוך את מבחן המחתות. משה אף מגדיל ומנסה לדבר אל לבם של קרח ובני לוי ולהעמידם על טעותם. הוא שולח לקרוא לדתן ואבירם. מדוע רק להם? משה ידע שהם הרוח המסיתה של החבורה, כעדותה של התורה "..אשר הצו על משה ואהרן בעדת קרח.." [במדבר, כ"ו,ט]. דתן ואבירם ורשעותם כבעלי ריב ומדון היו מוכרים למשה עוד ממצרים, ולמרות זאת לא חוסך משה מאמץ לפייסם בדברים, ומכך למד התלמוד [סנהדרין, ק"י] שאין מחזיקין במחלוקת.
מה "זכה" קרח שתיקרא המחלוקת על שמו לדראון עולם, כאשר דתן ואבירם היו המרדנים בחבורה, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה התכוונו רק להתקדש יותר בעבודת ה' ולפיכך מחתותיהם שמשו ציפוי למזבח לאחר שנשרפו [י"ז,ג] – הרש"ר הירש סבר שקרח היה היוזם והמסית למרד. חז"ל ייחסו לקרח יחוס, "מטועני הארון", ותהו בשאלה: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?" לדעת בעל העמק דבר, קרח על אף צדקותו בדומה למאתיים וחמישים נשאי העדה היה אכול קנאת שררה מתוכו פנימה. מאתיים וחמישים נשיאי העדה שהיו יראי ה' – ולכן מתו בשריפה – וכוונתם היה להתקדש יותר, לא יכלו להצית מחלוקת לבדם; דתן ואבירם היו ידועים כבעלי ריב ומדון ולא היו יכולים לבדם להצית מחלוקת, והאדמה פערה את פיה לבלעם כשם שפערו פיהם על משה [חמדת ימים]. קרח – דוקא בשל עמדתו, כוחו וצדקותו, ואחד ממנהיגי הדור, יכול היה לפתות בדברים את נשיאי העדה, והוא השמיע את דעתו הרחבה בפני דתן ואבירם והללו בשליחותו יצאו 'לגייס' את מאתיים וחמישים נשיאי העדה למחלוקת: "נמצא כל הענין נקרא על שם קרח והוא העיקר, ודתן ואבירם האמצעים אשר על ידם הרחיב הפרצה". ענין זה מלמד על משקלו הסגולי של אדם חשוב ומוערך הלוקח חלק במחלוקת רעה שאינה לשם שמים. לאדם כזה – בעל ייחוס, מעמד, כח השפעה מכל סוג – יש השפעה ניכרת ביכולת להרחיב את המחלוקת ומשכך מוטלת אחריות כבדה על בעלי השפעה לכל עמדה ודברים היוצאים מפיהם בייחוד בסוגיות שבמחלוקות פלגניות.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)