"בהעלתך את הנרות" – עליונות הרוח על החומר
פרשת בהעלתך פותחת בציווי לאהרן כיצד עליו להדליק את נרות המנורה. אהרן נצטווה לכוון את ששת הנרות – שלשה מכל צד – אל מול הנר האמצעי, לכיוון אחד [רש"ר הירש]. המנורה עמדה בצדו הדרומי של ההיכל. בתלמוד [מסכת מנחות] מובאות שתי דעות ביחס למיקום קני המנורה. האחת סוברת כי הקנה האמצעי פנה כלפי מעלה, וקני המנורה פנו ממזרח למערב וממערב למזרח. השניה סוברת שהנר האמצעי פונה לכיוון מערב, שם עמד קודש הקודשים, וקני המנורה פנו מדרום לצפון ומצפון לדרום, לכיוון הנר האמצעי.
לפי הסברה השניה, מיקום המנורה בצד דרום סימל את חיי הרוח, בעוד שמיקום השולחן ולחם הפנים בצפון סימל את חיי החומריות. קני המנורה הצפוניים שפנו דרומה הראו את "תכלית החומר במסירתו אל הרוח", והקנים הדרומיים הפונים צפונה הראו את "תכלית כל הכרה רוחנית בהחדרת הרוח בחומר". שתי התכליות – החדרת הרוח בחומר, והתמסרות החומר לרוח, הופנו לכיוון הנר האמצעי שפנה אל קודש הקודשים והראה את השאיפה להתקרב לה' ולקיום התורה שהיא רוחנית בהוויתה [רש"ר הירש, ועי"ש לבאור הסברה הראשונה].
המנורה במקדש היתה סמל הרוחניות. גולת הזהב הגבוהה ביותר אף ממתנות הנשיאים, היתה הדלקת המנורה 'מנורת הזהב'. ומנין זאת ? לפי דברי רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך גדולה שלך משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ויש לשאול בדברי רש"י שתי שאלות: במה "שלך [=של אהרן] גדולה משלהם [=הנשיאים]? ומדוע התייחד דיבור לנושא הדלקת המנורה? מה גדול וחשוב כל כך נושא תאורת המקדש?
התלמוד [סוף מסכת סוכה, נ"ו] מלמד אותנו דבר חשוב על בית המקדש. למשמרות הכהונה שהיו משרתות בבית המקדש היה סדר כניסה ויציאה. המשמרות היו נכנסות מצד דרום ויוצאות מהצפון, חוץ ממשמרת בילגה שלעולם נכנסת מדרום ויוצאת שוב בדרום. ומדוע? מספר התלמוד שהיתה בת למשפחה ממשמרת בילגה ושמה מרים, שהמירה דתה ונישאה לסרדיוט ממלכי יוונים. כשנכנסו היוונים לבית המקדש היתה מבעטת [=בועטת] בסנדלה במזבח ואמרה "לוקוס לוקוס (זאב זאב) עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואין אתה עומד להם בשעת דחקם". לאחר שגברה יד בית חשמונאי וחדשו את העבודה בבית המקדש, גזרו חז"ל וקנסו את משמרת בילגה שתכנס ותצא בדרום, וקבעו טבעתה ,וסתמו חלונה. [24טבעות היו קבועות ברצפת העזרה מאחורי המזבח בצד צפון ושם היו קושרים את הקרבן כדי שלא יזוז בשעת שחיטה. טבעת לכל משמרת. וכן חלון לכל משמרת שבו היו מצניעין סכיניהם].
סיפור מדהים זה מעלה מספר תמיהות: 1) האם כאשר בת לא הולכת בדרכי הוריה, צריכים ההורים לתת את הדין? 2) כל בני משמרת בילגה מה חטאו? 3) המשמרת הסמוכה גם היא קצת נענשת שהיו צריכים להשאיל להם שימוש בטבעת ובחלון. האם זה היה נצרך? 4)בעוד שניתן להבין את העונש בסתימת החלון וקביעת הטבעת. מה אומרת הכניסה ויציאה דווקא מהדרום? ומתרץ התלמוד במשפט אחד: "שותא דינוקא או דאבוה או דאימיה". רוצה לומר: משפט/דעה דעתניים שאומר ילד, אינו יצירה/המצאה "מקורית" שלו. המקור לדברי הילד הוא דברים ששמע בבית בו גדל. לא יתכן שילד יפתח דעות על דברים שעדיין לא ממש פגש בהם. הדברים – דעות, השקפות ואמירות – ששומע הילד בבית מטפטפות פנימה לתוכו, ואיתם הוא יגדל. אם הילד נחשף בביתו לדברים חיוביים – השקפות, דעות וערכים ראויים – הילד יגדל עמם ולאורם הוא גם יתנהג בעתיד. אבל אם הילד גדל גם עם הלשון הרע והשנאה לכל מי שהוריו הביעו דעתם השלילית עליהם, ואפילו עשו זאת ברמז או שחשבו שהילד אינו שומע, הדברים יחלחלו פנימה לראשו של הילד ויפרצו החוצה בעתיד.
לכן כאשר בסיפור התלמודי הנ"ל אומרת מרים – בת לאחת המשפחות ממשמרת בילגה- את השקפתה על עניין המזבח אין ספק שזה בא מהבית. גם אם לא נאמר כך מפורש. ילד יודע ממה הוריו מתלהבים וממה הוריו סולדים. וכנראה המשמרת כולה חטאה בפסיק מהשקפה זו, שאם לא כן למה לא התפוגגה מחשבת פסול זו אצל היחיד, אביה של מרים. ולא בכדי אמרו חז"ל אוי לרשע אוי לשכנו, כיון שהשקפות הם יכולות להדביק אחרים אם לא נזהרים. ולכן העונש גולש במקצת למשמרת הסמוכה.
ונמצא כי הכניסה ויציאה מן הדרום לא היה עונש ולא קנס למשמרת בילגה אלא העברת מסר חינוכי רב משמעות לכל עם ישראל. עם ישראל מגיע במשך השנה וברגלים לבית המקדש וזו ההזדמנות לספוג ידע מוסר תורה ויראת שמים. הבאים לבית המקדש רואים בדרום ניצבת המנורה הטהורה מאירה תמיד, ומסמלת את השפע הרוחני שאפשר לזכות בו בימי ההסתופפות בסביבת המקדש. ובצפון רואים את שולחן הזהב ובו לחם הפנים חם כביום הלקחו [היה נשאר שבוע שלם חם וטרי כאילו נאפה זה עתה] והשולחן מסמל את השפע החומרי שהוא גם מנת חלקו של דורנו.
למה צריך לשאוף כל יהודי: לגשמיות או לרוחניות? משמרות הכהונה היו נכנסות בדרום ויוצאות בצפון ללמדנו שצריך – הן רוחניות והן חומריות. כאשר הרוחניות קודמת לחומריות. אמנם הסדר הוא קודם תורה, אבל 'אם אין לחם אין תורה'. משמרת בילגה שנכשלה בהשקפה זו ושמה את הרדיפה אחר הגשמיות לפני הרוחניות – מן הדין והחינוך לעצמה ולרואיה – שתזכיר לעצמה בכל עת שהרוחניות היא הקודמת.
ועוד יש לתהות בדברי רש"י הנ"ל: מדוע חלשה דעתו של אהרן? האמנם נתקנא אהרן בנשיאי ישראל המקריבים את הקרבנות? הנשיאים הביאו את הטוב והמובחר שבנכסיהם לחנוכת המשכן ובכך סמלו את שעבוד כל נכסיהם והוויתם החומרית לעבודת ה'. לאהרן ולשבטו לא היה העושר החומרי. לאהרן ושבטו לא היה כל מעמד ביחס למקדש, משום שהם עצמם היו חלק מהמקדש, והמקדש עצמו היה חלקם ונחלתם [רש"ר הירש]. כאשר אהרן רואה את קרבנות הנשיאים – את העושר החומרי מובא לבית המקדש – עולה בו תהייה שמא עבודת המקדש עלולה להתמצות בקרבנות, בביטוי חומרי של עבודת ה'. וכפי שתהה הנביא ישעיהו:"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'.." [ישעיה, א, י"א], ומסביר המלבי"ם במקום: "העם היו רגילים בעת ההיא להביא קרבנות רבים ושמנים וחשבו כי בזה ישיגו התכלית הנרצה. יאמר לאיזה תועלת תביאו רוב זבחיכם אלה, אחרי שמעשה הריקה מן הכונה היא גויה בלי רוח ונשמה, ומה בצע במעשה הקרבנות". ומשכך חלשה דעתו של אהרון והיה זקוק לעידוד מדברי ה': "חייך, שלך גדולה משלהם..".
ה' מבטיח את אהרן שלעולם ועד החלק הרוחני יהיה גדול מהחלק החומרי. שלעולם הרוח תהיה חשובה מהחומר. שום עושר חומרי לא יוכל לספק את האדם ללא תוכן רוחני, שאותו סמלה המנורה. תפקידו של אהרן ושבטו היה לדאוג של שאיפות הרוח שבעם ישראל יתאחדו עם השאיפה להתקרב אל ה', ומשכך "שלו גדולה משלהם". לפיכך, הוצרכה הדלקת המנורה ע"י אהרן לדיבור מיוחד של ה', לאמר שמהות עבודת ה' היא לא בצד החומרי, אלא בקיום הוויה רוחנית, שלעולם תהא גוברת על כל תשורה חומרית. ואכן, מה ששמר על עם ישראל לאורך כל שנות הגלות אינה עבודת בית המקדש שבטלה עם חורבן בית המקדש, אלא קיום הוויה רוחנית של שאיפה מתמדת להתקרב לה' ולעבודתו, וגם לעתיד זה המתכון לשימור עם ישראל כעם.
(כתבו: ימיני חגי ומיליס יואב. מוקדש לע"נ זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)