נמשלה התורה לאש ולמים

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר… אין תורה מן השמים (משנה סנהדרין צ.)

כאשר המשנה באה לאפיין את התורה, היא קובעת שהכופר בהיותה 'מן השמיים' – אין לו חלק לעולם הבא. בתחילת פרשת בראשית מסביר רש"י את פשר המילה "שמיים":
אש ומים שערבן זה בזה, ועשה מהם שמים (רש"י בראשית א', ח ד"ה ויקרא)

כיוון שניתנה התורה מן השמיים, אף היא מכילה את אותם המוטיבים­­- של האש ושל המים- המשתלבים ומשתזרים בשמיים. בפרשת יתרו למדים אנחנו שהתורה ניתנה באש, ובספר שופטים אנו שומעים שהיא ניתנה אף במים: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' א-להי ישראל (שופטים ד', ד-ה)

מה מסמלים שני המוטיבים המנוגדים הללו?
המים מסמלים קמאיות. עוד בטרם הבריאה, ריחפה רוח א-לוהים מעל המים. המים הם הצורך הבסיסי ביותר לאדם ולבריאה כולה, ולכן הם מסמלים טבעיות. אין טבעי יותר וקמאי יותר ממעיין המפכה במקום שלא שזפתו עין, ואדם לא דרך בו מעולם.
האש, לעומת המים, היא תוצר של הטכנולוגיה. האש מסמלת יצירה, חידוש ודינמיות. תגלית האש היא אחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות האנושות, ומהווה תשתית לכל הטכנולוגיה שבאה אחריה. בניגוד למים, האופפים אותנו מכל עבר, האדם החפץ באש צריך לחפש ולחזר אחריה, ולעמול כדי ליצור אותה.

למרות ההבדלים הבולטים בין האש והמים, לשניהם יש מכנה משותף: אי-קבלת טומאה ויכולת טהרה.
הגמרא בברכות (כב.) קובעת שאש אינה מקבלת טומאה, והגמרא בסנהדרין (לט.) כותבת שהיא אף מטהרת כמקווה "עיקר טבילותא- בנורא הוא". המים, כידוע, מטהרים אף הם, וכאשר הם מקובצים וקבועים במקווה- הם אינם מקבלים טומאה.כשם שהתורה מכילה את יסודות האש והמים, כך היא מכילה גם את אותם היסודות שהאש והמים מסמלים.

תורה קדמה לעולם, והעולם כולו לא נברא אלא בשביל התורה שנקראה ראשית. מכאן מימד הקמאיות הקיים בתורה, בדומה למים.
מאידך, אי אפשר להתעלם מהמימד היצירתי, הדינמי והמתפתח המודגש מאוד בתורה ובלימוד התורה, בדומה לאש. הגמרא בחגיגה (ג:) מדמה את דברי התורה לנטיעות, שכן "מה נטיעה זו פרה ורבה- אף דברי תורה פרין ורבין".

נוסף על כך, בדומה לאש ולמים, התורה גם אינה מקבלת טומאה: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" – מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה (ברכות כב.)
בדומה לאש ולמים, התורה מטהרת ומקדשת את העוסקים בה.

ישנה נקודת דמיון נוספת בין התורה ובין האש והמים: הן האש והן המים מסוגלים להחריב ולהשחית, אך מסוגלים גם לבנות ולנטוע.
בפרשת בראשית קוראים אנו על כוחם היצירתי של המים, המחיה את הדגים ואת עוף השמים; אולם בפרשה הבאה, פרשת נח, למדים אנו שהמים יכולים אף להרוס, להביא מבול על הארץ ולהשחית כל בשר מעל פני האדמה.
גם האש, בדומה למים, מכילה בתוכה פוטנציאל עצום של יצירה, בנייה וחידוש; אולם במקביל – מסוגלת גם לשרוף ולהשמיד, כשם שהשמידה את סדום ואת עמורה, והחריבה, אלפי שנים מאוחר יותר, את בית המקדש.

בדומה לאש ולמים, אף התורה יכולה להביא חיים לעולם, אך עלולה גם, ח"ו, להביא לחורבן:
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה"? זכה – נעשית לו סם חיים; לא זכה- נעשית לו סם מיתה (יומא עב:)
ההבדל בין תורה שהיא סם חיים ותורה שהיא סם מוות, היא הגישה שבה נוקט האדם כאשר הוא ניגש לתורה:
תניא, היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה"… וכל העוסק בתורה שלא לשמה – נעשית לו סם המות, שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה… (חגיגה ז.)

התורה מסוגלת לקדש את האדם, לטהרו ולרוממו לרמות רוחניות עצומות. אך הכול מותנה בגישה נכונה:
אדם שאינו ניגש אל התורה ברגש של צימאון ושקיקה, מתוך רצון ללמוד תורה לשמה- עלולה התורה להיהפך לו, ח"ו, לסם המוות.
אולם כאשר האדם נוקט בגישה הנכונה, ויודע ומפנים כי היא חיינו ואורך ימינו ובלעדיה אין כלל חיים, אזי נעשית לו התורה סם חיים.

לעתיד לבוא, מובטחים אנו שאף הגאולה העתידה תבוא בשילוב של אש ומים. הנביא יחזקאל מנבא על הנהר היוצא מאבן השתייה ומחיה את המדבר, וכמו כן יודעים אנו שכשם שהצית הקב"ה את ירושלים באש, עתיד הקב"ה גם לבנותה באש, שנאמר "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב" (זכריה ב', ט), במהרה בימינו, אכי"ר.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. שיחה מחג השבועות ה'תשס"א. השיחה סוכמה ע"י זאב פרימר ויצחק ברט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)