"ונתתי גשמיכם בעתם" – הברכה שבעיתוי
בפתח פרשת בחוקתי מבטיחה התורה לעם ישראל שפע חומרי שלום ובטחון במידה ועם ישראל שומר ומקיים מצוות והולך בחוקות ה'. תהו המפרשים: מה בא התנאי "אם בחוקתי תלכו" להוסיף על תנאי שמירת וקיום המצוות ומה משמעות "ללכת בחוקות" ה'? ומבאר רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". מה בין עמל תורה ללימוד תורה? לדעת אור החיים בעמל תורה הכוונה שמצוה על האדם ללמוד דברים שלמדם פעמיים ואף שלוש והם ידועים לו כבר, כי חפץ ה' בעסק התורה. לימוד התורה אינו רק תכליתי – לשם השכלה או קיום בלבד, והיהודי מצווה לעסוק בדברי תורה בכל מקום וזמן. כשם שהעוסק בדבר אומנות ראשו נתון לדבר בכל הזדמנות, כך צריכה להיות התורה בראשו של היהודי: דבר שהוא עסוק בו בכל עת. ובברכות השחר אנו מברכים:"..אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה [נוסח אשכנז וספרד, והאחרים:על דברי תורה]. ולפיכך זוכה היהודי בשכר העיסוק בתורה גם כשאינו לומד ממש, אלא הוא טורח ומתאמץ לעסוק בתורה, ואף די אם רק הלך ללמוד, כדברי המשנה [אבות ה,ט]:"ארבע מידות בהולכי בית המדרש…הולך ואינו עושה – שכר הליכה בידו".
הרש"ר הירש מסיק מסמיכות הפסוק "אם בחוקתי תלכו…" לתיאורי השפע החומרי-פיזי הבאים לאחר מכן כי השאיפה לחומרנות וסיפוק חומרי אינה פסולה, ובתנאי שהיא תהיה מוגבלת במסגרת הגבולות שהתוותה התורה. מה בין הליכה בחוקת כאן לאמור בפרשת אחרי מות "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם" [י"ח, ד]? ששמירת המצוות והליכה בחוקת בפרשת אחרי מות הם תנאי לקיומו הפיזי של היהודי כפרט ושל עם ישראל כעם ["..אשר יעשה אותם האדם וחי בהם",ויקרא, י"ח, ה], ואילו בפרשתנו הוא תנאי לשפע החומרי המובטח לעם ישראל.
מעבר לשפע החומרי המובטח השכר הגדול ביותר שמבטיח ה' הוא: "והתהלכתי בתוככם". על 'שכר' זה תהה בעל העמק דבר: והלא כבר הבטיח ה' שישכון בתוך עם ישראל בציווי "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" [שמות כה, ח]? ומבאר זאת כי בעוד שהבטחת ה' לשכון בתוך עם ישראל כעם ניתנה, ההבטחה כאן היא שה' יתהלך אצל כל אדם ואדם בהשגחה פרטית בהתאם למעשיו, ונמצא שהשגחת ה' מתהלכת מאדם לאדם. נמצא כי ההתעסקות דרך קבע בתורה ע"י היהודי מביאה להתהלכות ה' בגורלו האישי כל רגע ורגע, וכשמציאות הדדית כזו מתקיימת יכולה להתקיים גם ההבטחה שבפרשתנו "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם".
ירידת הגשמים בעתם היא כדברי הרמב"ן "הגדולה שבברכות", והיא השכר הראשון שמובטח בפרשתנו. על האמור "בעתם" מבאר רש"י בעקבות התלמוד "בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון בלילי רביעיות ובלילי שבתות". בעל הרביד יוסף מקשה מדוע למדה הגמרא את האמור ברש"י מהפסוק בפרשתנו ולא מהאמור בקריאת שמע "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" [דברים, י"א, י"ד]. ובכלל, מה בין ההבטחה בפרשתנו "ונתתי גשמיכם בעתם" לבין ההבטחה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"? לדעת בעל הרביד יוסף ההבטחה לתת את מטר ארצכם היא לתת את ההכרח לקיומו של היחיד ולפיכך נאמר "בעתו" בלשון יחיד, בעוד שנתינת הגשמים בעתם [בלשון רבים] היא לצורך הברכה והשפע לכלל הציבור [=לרבים].
ומוסיף בעל הרביד יוסף כי התלמוד לומד את פרוש רש"י דוקא מהפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם" בפרשתנו הואיל ובקריאת שמע נאמר "בעתו יורה ומלקוש", ואם היורה והמלקוש באים בעתם אין כאן ענין של ברכה ושפע, אלא של הכרחיות הקיום הפיזי. ואם מדובר בגשמי ברכה, על מנת שיהיו ברכה של ממש עליהם לרדת בזמנים הנוחים לבני אדם, כגון: לילי רביעיות ושבתות. הגמרא למדה זאת דוקא מהפסוק בפרשתנו כדי לאמר שהברכה בגשמים לא רק בכמותם ובמטרת ירידתם אלא גם בעיתוי ירידתם, כשאינם מזיקים כלל לאדם. נמצאנו למדים שעל ברכה גדולה ואמיתית תלויה גם בעיתוי נתינתה. שפע חומרי שאינו בעיתו אינו מבורך ואף מזיק. עיתוי השפע החומרי הוא לכשעצמו ברכה עצומה.
ועוד ניתן ללמוד משוני הלשון בשני המקומות כך: בפרשתנו נאמר 'גשמיכם'- שיהיו שלכם בזכות מעשיכם הראויים לברכה, ואילו בקריאת שמע נאמר 'מטר ארצכם', שהגשם הוא להשקות את הארץ במידה ההכרחית לקיום הפיזי, אך לא מעבר לכך. בעוד שמטר ארצכם מובטח ב"והיה אם שמוע תשמעו", דהיינו בקיום ושמירת המצוות, גשמי הברכה שמעבר להכרחי מובטחים לא רק אם יקויימו וישמרו המצוות, אלא גם במאמץ הגדול יותר של "אם בחוקותי תלכו", אותו מאמץ של התעסקות מתמדת בתורה עד שהליכת האדם בנתיבותיה תביא להתהלכות ה' בנתיבות האדם.
(נכתב ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)