"אל תקח מאתו נשך ותרבית" – בין שמיטה לאיסור ריבית
ביסוד קיום מצוות השמיטה הפותחת את פרשת בהר עומדים למבחן מידת בטחונו ואמונתו של היהודי בה'. היהודי מצווה להפקיר את כל רכושו לכל דכפין – לעשיר כמו לעני, לשונאו כמו לאוהבו, למכירו ולשאינו מכירו. מצווה זו דורשת גבורה נפשית מיוחדת ועליה אמר דוד המלך בתהילים: "גיבורי כח עושי דברו, לשמוע בקול דברו" [תהילים, ק"ג, כ].
שתי סיבות ביסוד מצות השמיטה, האחת טבעית – מנוחת הקרקע וחיזוקה לקראת שש שנות עיבודה הבאות, השנייה – להעיד על ה' כבעלים האמיתי של העולם. הימנעות היהודי מלעבד אדמתו במשך שנת השמיטה מעידה על בטחונו הגמור של היהודי בה' שיזון אותו בשנה זו כהבטחת התורה שתבואת השנה השישית תשלש את עצמה ותספיק עד לקציר התבואה של השנה שלאחר שנת השמיטה. ומדייק הכלי יקר מהאמור "ועשת את התבואה" [כ"ה, כ"א] שתבואת השנה השישית תהיה בכמות רגילה והנס היה שכמות מועטה מתבואה זו תשביע יותר מתבואת השנים הרגילות.
על מי מוטלת מצוות השמיטה: על האדם [גברא] או על הקרקע [חפצא]? לתשובה על שאלה זו נפקות מעשית: אם האדם הוא המצווה על מנוחת השנה השביעית יכול הוא להעסיק גוי שיעבד את אדמותיו; ואם על הקרקע – אסור לעבדה באמצעות גוי. שאלה זו קיימת גם לגבי שמיטת כספים שבה מצווה האדם "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" [דברים, ט"ו,ב]. דהיינו: האם ה' מוחק את החוב בשנת השמיטה, או שמא זו מצוה על היהודי המלווה לוותר על החוב בשנת השמיטה ואף על פי שהוא קיים אסור ליהודי המלווה לגבותו? לדעת הרבי מליבוביץ' [בליקוטי שיחות, חלק יז, 286] החובה היא על האדם להפקיר שדהו ולבטל את החובות ולנוח בשמיטה [חובת גברא ולא חובת חפצא]. לומדים זאת מדברי המשנה [מסכת שביעית, י, ח-ט]: "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני, אמר לו אף על פי כן -יקבל ממנו. המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה הימנו". מכאן שהמשנה קוראת לכספים הללו "חוב" גם בשנת שמיטה. מלשון המשנה האומרת שהמחזיר את חובו בשביעית "רוח חכמים נוחה הימנו", למדים שהקב"ה אינו מוחק ומעלים את החוב לחלוטין, אלא שהחוב נותר קיים והאדם מצווה שלא לגבות אותו מבעל חובו. על כן אם הלווה רוצה, למרות זאת להחזיר את חובו – "רוח חכמים נוחה הימנו", וזה נקרא החזרת חוב ולא סתם מענק כספי, כי החוב אכן קיים, אלא שאין עליו חובה לסלקו.
נמצאנו למדים שהשמיטה היא "אב טיפוס" לכל המצוות והעבודות הקדושות של היהודי בעולם: הקב"ה מצווה ופוקד לעשות, אך הוא לא מבצע את הדברים בעצמו, הוא ממתין שהיהודי, הגברא, יעמול ויבצע אותם. כשם שבשמיטה הקב"ה אינו מפקיע את החובות ואינו מפקיר את השדות, אלא הוא ממתין שהיהודי בעצמו יפקיע חובותיו ויפקיר אדמתו, כך גם בכל עבודת היהודי בעולם בשאר המצוות, ה' לא ברא תפילין, ספר תורה, מזוזה, וכדומה, אלא הוא ממתין שהיהודי יעמול בכוחות עצמו, יכתוב ספר תורה ויחיל בו קדושה, וכך גם בשאר המצוות.
מה הוסיפה התורה בפרשתנו באיסור "לא תקח מאתו נשך ותרבית"? והרי כבר בפרשת משפטים צוונו "אם כסף תלווה את עמי..לא תשימון עליו נשך"? לדעת הכלי יקר "עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מידת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו". הכלי יקר מוצא מכנה משותף בין מצות השמיטה לבין איסור נטילת הריבית: שני הציוויים מעידים – האחד [השמיטה] בדרך עשה והשני בדרך לא תעשה [איסור הריבית] – על מידת בטחון האדם בה', ולפיכך לדעתו נסמך איסור הריבית כאן למצוות השמיטה.
ואכן הציווי להלוות לעני ולסייע לנזקק בחברה נאמר בעוד מקומות בתורה. למה היה צורך לחזור על ציווים אלו גם בסמוך למצוות השמיטה? מה פשר סמיכות הפסוק "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" [כ"ה, ל"ה] למצות השמיטה? לדעת המגיד מדובנא [מובא בי.לקח טוב] על אף שתכלית מצוות השמיטה היא להשריש את מידת בטחון האדם בה' שיספק כל צרכי מזונותיו ושאר צרכיו, אין בכך כדי לפטור את האדם מהחובה לסייע לחלש ולנזקק בחברה בה הוא חי. מידת הביטחון של האדם בסיפוק צרכיו היא ביחס לצרכי עצמו שלו, אך בכל הקשור לדאגה לזולת אסור לו לאדם לסמוך על הביטחון בה' שידאג לחלש ולנזקק אלא עליו לפעול "להחזיק בו", על האדם לתמוך בחלשים ובנזקקים.
צד כלכלי מובהק יש במצוות רבות בפרשתנו, החל ממצות השמיטה דרך הסיוע לחלש, לנזקק ולעני, וכלה בגאולת הנמכר לעבד ואופן החישוב של דמי גאולתו. אך לא תמיד התמיכה והסיוע לחלש חייבים להיות כלכליים. לדעת בעל הטעם ודעת הציווי "ומטה ידו עמך והחזקת בו" מכוון לא רק למקרים בהם החלש זקוק לסיוע כלכלי, אלא גם "ישנם אשר מטה ידם ואינם נצרכים לממון ופת לחם, אלא שלבבם נשבר ורוחם נדכאה מפאת שאינם רואים סימן ברכה בלימודם…וצריך לחזק את לבבם ולעודדם שגם זה הוא בכלל והחזקת בו". לעתים העידוד וחיזוק הידיים הנפשי או הפסיכולוגי יכול להיות חשוב לנזקק לכך לא פחות מהסיוע הכלכלי-חומרי. נמצאנו למדים שהקפדה על מצוות להן השלכה כלכלית מובהקת על רכושו ופרנסתו של האדם מטעמים אנטי-כלכליים – דוקא בעולם של ימינו המקדש חומרנות – צריכה להאיר זווית נאורה של התורה בעיני כל בני החברה.
(מאת הרב קרסיק יוסף ועוה"ד מיליס יואב. מוקדש לע"נ זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)