בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה – איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה’ באייר תש”ח.

במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת.

העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן – הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן – אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

“אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה” (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש”י).

על פי תקנת הרבנות הראשית, אנו קוראים בהפטרת יום העצמאות את פרק י’ מספר ישעיהו, הפותח בפסוק “עוד היום בנ?ב לעמוד”. ואכן, מתברר שבפרק זה מצויות נקודות רבות הרלוונטיות לימינו ולדורנו.

הרי קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל מופיעות בתורה פעמים רבות, ובשום מקום לא מותנית הקדושה בכך שעם ישראל ישב בארץ. אז מדוע יש דיון האם קדושה ראשונה או שניה קדשה לשעתה או גם לעתיד לבוא?

מה ההבדל בין אתחלתא דגאולה לעקבתא דמשיחא?

יופי הדרת ותפארת היום של החג הלאומי של מדינת ישראל – יום העצמאות.

גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב”ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד