אתר שיתופי לדברי תורה לפרשת השבוע, חגים ואירועים
[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.] מבוא כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח …
עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות היתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ.
אנו גרים במדינה שבה החיים מורכבים ולא פשוטים, ומתיחות ביטחונית היא מציאות תדירה בחיינו. ועם כל זאת עלינו לזכור כי עם ישראל חי בארצו, ירושלים משגשגת ויש שגרת חיים של עם שחי בעצמאות חיים מלאים. על כן יש תחושה מסויימת שצריך לומר הלל בכל יום – על כל יום.
פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?
מצד עצם מהותם וזהותם, אמורים ה'זקנים' – רבנן ותלמידיהון, אנשי הרוח – להיות בעלי רגישות גבוהה ועמוקה יותר, בעלי ראיה חודרת יותר, למשמעות המאורע ולטיב בנס. את תרומתם הייחודית והמיוחדת של הנס והמאורעות אמורים הם לראות בפרספקטיבה עמוקה ורחבה יותר. מצד שני, לעתים דווקא מפאת היותם 'זקנים', אין הם נותנים תשומת לב מספקת לאותם דברים ברורים ופשוטים, ברמות הקיומיות והבסיסיות יותר. דווקא אותה נימה עממית יותר של 'קהל העם', היא שמרגישה ומעריכה פן זה בצורה יותר ברורה.
תמצית הציונות, במידה רבה, היא אמירתו המפורסמת של הרצל. אכן, יש בזה אמירה שלא כולנו אוהבים אותה ולא כולנו מקבלים אותה, אך היא לב ליבה של האמונה הציונית ביחס לארץ ישראל. "אם תרצו אין זו אגדה"… הציונות הדתית, ובמידה מסוימת הציונות כולה, אך הדתית במיוחד – בנויה על אמונה – בבוראו של עולם, ואמונה גם כן במנדט, על הפוטנציאל והחובה שבו, שהטיל עלינו.
בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה – איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.
העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן – הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן – אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.
בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש"י).
על פי תקנת הרבנות הראשית, אנו קוראים בהפטרת יום העצמאות את פרק י' מספר ישעיהו, הפותח בפסוק "עוד היום בנ?ב לעמוד". ואכן, מתברר שבפרק זה מצויות נקודות רבות הרלוונטיות לימינו ולדורנו.
הרי קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל מופיעות בתורה פעמים רבות, ובשום מקום לא מותנית הקדושה בכך שעם ישראל ישב בארץ. אז מדוע יש דיון האם קדושה ראשונה או שניה קדשה לשעתה או גם לעתיד לבוא?
מה ההבדל בין אתחלתא דגאולה לעקבתא דמשיחא?
יופי הדרת ותפארת היום של החג הלאומי של מדינת ישראל – יום העצמאות.
גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב"ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד