כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.
אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.
אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.