קטגוריה: פסח

מצוות הדלקת האש על המזבח אינה נדרשת רק לשם הקרבן אלא יש כאן מצווה עצמאית ייחודית – שהאש תישאר תמיד; כך כבוד שמים.

מתוך שהחמץ הוא סוף התהליך הוא אסור בפסח ומחויב ביום הבכורים.

מדוע היה צריך להתעלל בפרעה ובמצרים?

מדוע איננו נדרשים לברך על אכילת מצה לאחר ערב פסח?

למה בכלל צריך לעשות זכר לשעבוד?
הרי החג הוא על הגאולה, ובשאר החגים לא עושים זכר לצער שקדם.

לפי הרי"מ, בני ישראל התייחסו לעבדות כמציאות טבעית, ולכן הם לא נאנחו. רק לאחר מות מלך מצרים בני ישראל החלו להבין את העוול שבעבדות והחלו להיאנח. אנחת בני ישראל, אם כן, הייתה נקודת הראשית של תהליך הגאולה.

מי צריך פרה אדומה? למה בימינו, ימים בהם בלאו הכי אין בית מקדש, אנחנו צריכים את הפרה האדומה? אנחנו מצליחים לנהל את חיינו היטב למרות העובדה שכולנו טמאי מתים.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.

מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?

כשאנו קולטים שהצער הולך איתנו לכל מקום, אפשר להיזכר שגם הקב"ה הולך איתנו לכל אותם מקומות, ובכל צרתנו – כביכול גם לו צר. ממילא אפשר מכל מקום ומצב לצעוק אל ה' חזק, ולהיענות מיד.

עלינו להבין כיצד אנחנו יכולים להיגאל בחיינו אנו, ועל כן חשוב ללמוד ממה מורכבת אותה הגאולה שהייתה במצרים ומה משמעותו של כל מרכיב בה.

שראוי לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב.

הפטרות המועדים קשורות ודאי למועדים, אבל כיוון שגם הפרשות הנקראות בתורה אז נקבעו בכל זיקתן למועדים, ברור שיש גם זיקה בין ההפטרה לפרשת היום.

בה בעת שבני ישראל הולכים ומשתחררים משיעבודם, פרעה שוקע בעבדות. הוא אמנם לובש בגדי מלכות ושררה, אולם הוא איננו חופשי לעשות כרצונו.

שני גואלים גדולים  יש לעם ישראל. האחד משה רבנו הגואל הלאומי בשעה שיצאו  ממצרים והשני הוא אליהו הגואל לעתיד לבוא וכפי במדרש פסיקתא רבתי פסקא ד: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים  זה משה ובנביא נשמר זה אליהו, אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל …

כולם מגיעים לליל הסדר קרא עוד

בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.

מה היחס בין שני החגים האלה; בין חג הפסח לחג המצות: האם ההצלה בהכרח קשורה ליציאה? האם הברית קשורה למחויבות?

המדרש עומד על העובדה שפסח ותשעה באב חלים תמיד באותו יום בשבוע.  אמנם, כתב שו"ת בית הלוי (דרוש ב') "דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזה יום בשבוע חלו", אולם, נראה שהמדרש רואה קשר מהותי בין השניים. שאלה זו נדונה בבית הלוי שם בדרוש ד', וכן במפרשי המדרש על אתר.  להלן נצא בעקבותיהם ונתרום את חלקנו בהסבר המדרש.

נדמה שבליל הסדר יש חריגה משמעותית מכך: ליל הסדר מלא בעניינים מחשבתיים כחלק מן הדרישות ההלכתיות. החריגה הזו בולטת, משום שלרוב הנטייה היא 'להוציא' עניינים אלו מהגדרת המצווה ולהשאירם במישור המחשבתי בלבד – ואילו בליל הסדר יש נטייה הפוכה, דווקא 'להכניס' אותם למישור החיוב ההלכתי.

הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מביאה את הדין הבא: "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' – מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל".
מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

השוואת פרשת המועדות שבספר דברים לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?

שיעור על סוגי ואופי שימור מצה.

בפרשת בא אנו קוראים על הציווי לעשות את הפסח. למעשה, זהו הציווי המפורט הראשון בו ישראל מצטווים, וכפי שנראה בהמשך הוא אמנם קשור מהותית לייסודו ולהתוותו של ישראל כעם.

הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.

הקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה – הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם.

ליל הסדר בנוי מאוסף מצוות שונות וייחודיות, החוברות יחד לכדי מבנה מאורגן ומסודר. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבין מבנה זה.

מלבד שמות החג המסורתיים, זכה חג הפסח לתואר "חג החומרות". חומרות הפסח קשורות ברובן הגדול לאיסור חמץ, שהתורה החמירה בו בעונש כרת (שמות, י"ב, טו). חז"ל הרחיבו את ההרחקה מחמץ בקביעתם שחמץ "איסורו במשהו" (פסחים כט:), ובמהלך הדורות נוספו עוד ועוד חומרות מתוך החשש להיכשל באיסורי חמץ. המושג "חומרה" קיים לא רק בפסח ובהקשרים שונים נאמר "המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל ברור שהוא מקבל בפסח מימדים מיוחדים.
בעולם החסידות ישנן התייחסויות שונות לשאלת מעמד החומרות באופן כללי, וביחס למקומן של החומרות בפסח באופן פרטני.

מצות ליל הסדר העיקרית, מצות 'מגיד' הופכת את ענין הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, ובתמציתיות מקודשת המאופיינת לאריז"ל – פה סח.
בדברים הבאים, ננסה לעמוד על הזיקה שבין יציאת מצרים לבין הדיבור. ננסה להסביר מדוע עיקר ענינה של גלות מצרים הוא גלות הדיבור ומדוע ביציאה, נגאל הדיבור.

ישנן הלכות מיוחדות לליל הסדר, אחת מהם היא הצורה שהאדם צריך להתנהג בדרך 'חירות'. הוא צריך להסב על צדו השמאלי כשאוכל את המצות וכששותה את היין, הוא צריך לשים על השולחן כלים נאים, וכל זה כי צריך הוא להרגיש את החרות. והדבר צריך באור האם בזה הוא ירגיש חרות? הרי על גבו רובצים חובות גדולים וכן בעיות בריאות ומחשבותיו נתונות בדאגה לחינוך ילדיו, אם כן במה ירגיש חרות, בזה שמסב או שם כלים יפים? ועוד יותר קשה שהרי את אותה הלכה היו צריכים לקיים גם בתקופות קשות שעם ישראל עבר, נתאר לעצמינו בספרד בזמן האינקויזציה שישבו וערכו את הסדר במרתפים מפוחדים שמא יתגלו ושם הם התנהגו בדרך של חרות, וכי זה בן חורין? הרי אין לך משועבד ומוכה מזה. 

אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.

פעמיים בשנה נקראת שירת הים בציבור: פעם במסגרת סדר הקריאה הרגיל בתוך פרשת בשלח ופעם שנייה בשביעי של פסח, מועד ההתרחשות על הים.

מצות אכילת מצה נמנית בספר החינוך כמצווה י' – לאכול כזית מצה בליל ט"ו בניסן. ספר החינוך פותח את דבריו על המצווה בציון חיוב לאכול "לחם מצה", ומכך מדייק ה"מנחת חינוך" שהמצה צריכה לעמוד בקריטריונים של לחם. מהם הקריטריונים להגדרת מאכל כ'לחם'?

מה בעצם ההבדל בין דברי שני הבנים, החכם והרשע? מה בשאלת החכם מראה על חכמה (צדיקות) וכן מה בשאלת הרשע מראה על רשעות?

למרות שנראה שהגאולה מופקדת בידי הקב"ה בלבד, לא כך הדבר. ישראל מהווים חלק חשוב ומהותי מהגאולה, ובלעדיהם היא לא-יכולה להתממש.

לכאורה, אכילת המצה בחג הפסח דומה לישיבה בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות. כשם שאין חובה לשבת בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות – כך גם אין חובה לאכול מצה בכל ימי חג הפסח. אמנם, מדברי המאירי בסוכה כז ע"א משתמע שהדברים אינם דומים כלל…

הלכות קצרות על בדיקת חמץ, מכירת חמץ וקטניות.

מצווה י"א בספר החינוך היא איסור שיימצא ברשותנו חמץ בחג הפסח. מדיני המצווה, שאסור לאדם לראות חמץ שברשותו או חמץ שהוא קיבל עליו אחריות, אך אין עליו איסור לראות חמץ של אחרים או של הקדש. ה"מנחת חינוך" מעורר במובלע שאלה מעניינת: מהי 'רשות' לעניין איסור זה? האם גדרי החיוב לעניין זה זהים לגדרי הבעלות לשאר הדינים שבתורה?

הגמרא במסכת מגילה דנה בשאלה האם צריך לומר הלל בפורים. במהלך הדיון עולה הסברא שאין לומר הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ, והגמרא מקשה על כך מאמירת ההלל בפסח: "יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה?". נניח את הדיון ההלכתי המופיע שם בגמרא, וננסה לענות על שאלת הגמרא על ידי אפיון נוסף לחג הפסח.

לאיזו קבוצה משתייך קרבן הפסח? מצד אחד – הוא דומה לקרבן יחיד: כל אדם מישראל צריך להביא על חשבונו קרבן, כדי לצאת ידי חובת המצווה המוטלת עליו; מצד שני – חובה זו מוטלת על כל איש מישראל. האם העובדה שכל הציבור מקריב קרבן פסח נותנת לו מעמד של קרבן ציבור, או שמא מעמד כזה שייך רק לקרבן שמשרת את כל הציבור, ואילו קרבן פסח אינו אלא הקרבה המונית של קרבנות יחיד, שכל אחד עומד בפני עצמו

דיון הלכתי קצרצר במהות בדיקת חמץ

עיון הלכתי קצרצר במהות מצות השבתת חמץ

עיון הלכתי קצרצר במהות ביטול החמץ

החודש הראשון מכונה במקרא גם "חודש האביב": "היום אתם יצאים בחדש האביב". ננסה להתחקות אחר מקורו של השם אביב.

מקביל לציווי "זכור" ו"שמור" על השבת, מצווה התורה "זכור" ו"שמור" גם על הלוח: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ו"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". שתי המצוות הללו – השבת וקביעת הלוח – מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.

ה"מנחת חינוך" (מצווה ט') העלה שאלה יסודית לגבי הבנת מצות השבתת החמץ: האם מצווה זו מחייבת את האדם רק לדאוג שלא יהיה לו חמץ, וקיומה הוא ב"שב ואל תעשה" – בעצם העובדה שאין לו חמץ, או שמא היא מחייבת חובה של "קום ועשה" – לעשות מעשה השבתה אקטיבי של החמץ, בדומה למעשי המצווה של שאר מצוות העשה.

הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?

עוד קודם לפסח הראשון שחגגו ישראל ערב היציאה ממצרים, כבר מוזכר חג הפסח בפירוש רש"י. בפרשת וירא, על הפסוק המתאר כיצד לוט הכניס את המלאכים לביתו ועשה להם מצות, מעיר רש"י: "פסח היה". מעודי תמהתי, וכי מפני שאפה לוט מצות – פסח היה? ומה בכלל מקום לחג הפסח לפני יציאת מצרים? מן הסתם, לוט אפה מצות כי הוא מיהר, ולא היה סיפק בידו להכין לאורחיו לחם; אך מה בין זה ובין פסח?

מדוע מעלה המדרש את הרעיון שיש לאכול מצות בחג הסוכות?

בני ישראל אמורים ללכת ולהאיר באור ה'. אך בעולם שאחרי החטא, דרך עץ החיים עוברת מבעד ללהט החרב המתהפכת של קלגסי מצרים, ואחר כך דרך הנדודים בלהט חרב המדבר, ולבסוף – המלחמה על הארץ.

ממבט ראשון נראה שחכמים ובן זומא חולקים בשאלה הלכתית: האם חובת קריאת שמע חלה גם בלילה או בימות המשיח, כאשר העוגן המילולי של המחלוקת נעוץ בשאלת פרשנותה של המילה "כל". למעשה, ייתכן שהמחלוקת מהותית הרבה יותר, ונוגעת למשמעותה של מצות זכירת יציאת מצרים.

וכי יעלה על הדעת שאף בכורי ישראל יהרגו?!
הרי כל המכות נעשו כדי להציל את עם ישראל וכיצד יתכן שבמכה זו יהרגו?

בפסח יצאנו ממצרים אחרי עבדות של מאות שנים למי? לפרעה הרשע קשה הלב, זה שציווה לזרוק תינוקות בני יומם ליאור, אז במקום לחרף ולגדף אותו פתאום משבחים אותו ואומרים שהוא רשע אבל פחות מלבן? איזה מן דבר זה?

אחד מרגעי השיא של החגים הוא רגע אמירת ההלל בקהל עם. מ"הללויה הללו עבדי ד' " הבוקע ועולה מפי הצבור בתחילתו ועד לחתימת ההלל בקריאת "הודו לד' כי טוב" בסיומו, קוראים אנו  את פרקי ההלל וההודאה בכדי להודות ולהלל לקב"ה …

להודות ולהלל – שיעור של הרב משה ליכטנשטיין קרא עוד

ליל הסדר כולו מסמל את אחת המטרות העיקריות של כל אדם בעולם במשך כל ימי השנה, לחבר בין שמים וארץ.

כשמבטיחים לנו גאולה על-טבעית המלווה בניסים – יש לנו תהיות מידיות: הרי אנחנו די רציונאליים גם בעבודת ה' שלנו וגם בשאר העבודות. מה פתאום לחכות לנס?

אם המצווה היא למען החיפזון שבגרוש מצרים, מדוע נצטווינו לאכול מצות טרם היציאה בעודנו במצרים? ואיך המצה מתקשרת לעניין החרות, שהיא כוכבת לא פחות גדולה מהמצה ולמעשה חלק ממנה?

כשם שהאדם זקוק למראה כדי שיוכל להסתכל בפניו שלו, כך הוא זקוק לאחרים כדי ללמוד דרכם את הטעון תיקון אצלו.

בשמיעה ראשונה "ושמחת בחגך" נשמע לנו כלשון ציווי, אך ניתן לשמוע את אותן שתי מילים גם בגוון צליל שונה שמשמעותו סיבה ותוצאה. יתכן והתורה רומזת לנו שהופעת השמחה בחג היא מדד לאמונה, לאהבה וליראת השמים שהאדם הפגין במהלך השנה וכשזוהי …

שמחה חגיגית מאת השם קרא עוד

עיון הלכתי על עניין 4 כוסות

כל בן אדם בכלל וכל יהודי בפרט, שדרגת קדושתו גבוהה מזו של כל שאר הברואים, עשוי לבוא לידי החמצה היינו כישלון במשימה, ולכן הוא נדרש לשמור על עצמו כדי שלא יפול, שלא יחטא, שהרי החטא הוא מלשון להחטיא את המטרה, בדומה לחמץ שבמידה ולא עושים הכל על פי המצוה מסתכנים בהחמצת המטרה.

שבעה משקים הם :דבש, דם, מים, שמן, יין, טל, וחלב.
ולכל חג מהחגים יש את העניין המיוחד שלו שמתמצא במשקה מיוחד זאת אומרת הלשד של החג מתמצא במשקה.

מה חשיבותו של קרבן הפסח עד כי נצרך משה לשאול בסוגיית טמאי המת? מדוע דוקא בפסח מצווה ה' על עריכת פסח שני?

בחג הפסח אנו מצווים להסב באכילת שלושה עד חמישה כזיתות המצה ושתיית ארבע כוסות היין במהלך ליל הסדר. המצה האמצעית שממנה בוצעים את האפיקומן היא אחד ממוקדי העניין המרכזיים בחג הקדוש. את האפיקומן אנו אוכלים לזכר קרבן הפסח, שהיה שה, …

שמחה חגיגית קרא עוד

לכל דור, לכל מצב חברתי ולכל השפעה תרבותית – תשובה אחרת. אין אפשרות לענות תשובה אחת לכולם.

במאמר נכבד זה נסקור בהלכה ובאגדה את העניין המיוחד הזה בו יש לנו את החיוב בהוראת החכמים, לשתות בהסיבה בליל הסדר ארבע כוסות יין.

הנשמה הנצחית זקוקה למזון הרוחני יותר מאשר הגוף האנושי זקוק למזון הגשמי וכמו שעם ישראל לא יכול היה לקבל את התורה האלוקית לפני שיצא ממצרים כך גם אין כל היגיון לשים את הצרכים הגשמיים של הגוף לפני הרצונות הנשגבים של הנשמה.