גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה
מוקד התענית איננו מתמצה רק באבלות על העבר ובהתרפקות עליו, אלא גם כרוך גם במבט לעתיד, מבט של תשובה ותפילה לתיקון
בין איכה לאייכה
דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני מדרשים.
ט' באב וט"ו באב
ביציאת מצרים כבר קבעו ישראל את עתידם – את היציאה מירושלים.
שנות המצור על ירושלים
נסקור את תקופת המצור על ירושלים. בספר ירמיהו מפורטת התקופה לאורך תשעה-עשר פרקים – מפרק כ"א עד פרק ל"ט. משך המצור היה שלוש שנים, ובמשך תקופה זו ירמיהו נכלא ב"חצר המטרה" – בבית הכלא
התורה והחיים, והתגובה הראויה לחורבן
אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.
ארבעת הצומות
נתמקד בקטגוריה השנייה של ימי הצום, ארבעת הצומות. נדון במקורותיהם והלכותיהם וכן נשים לב במיוחד להלכות הרבות שקשורות לתשעה באב
הערגה למקדש והחשש מבניינו במהלך הדורות
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
עשרה בטבת – ניצני פורענות
אומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר – אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.
לימוד תורה בתשעה באב
איסור לימוד התורה לאבל אינו נובע בהכרח מהעובדה שלימוד התורה משמח או גורם להנאה. יסוד האיסור הוא חובתו של האבל להיות במצב של דממה, לא במובן הטכני אלא במובן המהותי: דברי תורה עוסקים בחיים וניתנו לחיים, ועל כן אדם השרוי במצב של אבלות, שבמסגרתו הוא עוסק במוות, מופקע באופן מהותי מדברי תורה ומהעיסוק בהם.
מה תנחמוני הבל – לבירור הקשר בין פסח לבין תשעה באב
המדרש עומד על העובדה שפסח ותשעה באב חלים תמיד באותו יום בשבוע. אמנם, כתב שו"ת בית הלוי (דרוש ב') "דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזה יום בשבוע חלו", אולם, נראה שהמדרש רואה קשר מהותי בין השניים. שאלה זו נדונה בבית הלוי שם בדרוש ד', וכן במפרשי המדרש על אתר. להלן נצא בעקבותיהם ונתרום את חלקנו בהסבר המדרש.
האבכה בחודש החמישי
פחד זה מפני החורבן והגלות בא לידי ביטוי בייחוד בתשעה באב. שהרי הייתה מסורה שתשעה באב נקבע ליום בכייה לדורות, ואכן ידע העם שיום זה מיועד לפורענות ולאסון. למרות שכבר נבנה הבית השני, זכרונות ההרג והחורבן של בית ראשון טרם נשכחו. בשבעים שנות גלות בבל, תשעה באב היה הן יום של אבילות על החורבן, הן יום של תפילה. במשך כל תקופת בית שני תשעה באב המשיך להיות יום של תפילה ותחנונים, אף על פי שהוא פסק מלהיות יום אבל על חורבן העבר. "האבכה בחודש החמישי" – האחלה פני עליון בבכי ובתחנונים שלא יהיה חורבן נוסף?
איסורי תשעה באב
בתשעה באב קיימים שני יסודות שונים במהותם. יסוד אחד הוא האבל על האובדן האדיר – חורבן בית מקדשנו וכל מה שנלווה אליו. יסוד אחר אינו של אבל אלא של תענית – זעקה לקב"ה מתוך תשובה ותפילה לתיקון עתידי. האבל הוא צופה פני עבר, ואילו התענית היא צופה פני עתיד.
על שמועות הרעות
כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.
אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.
אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.
בגלל מעשיהם הרעים הורע להן?! חשבונות שמיים, אמונה וחובות מוסריות בעקבות השואה
יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.
"איכה אשא לבדי"
ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.
יז בתמוז- איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?
במשך אלפי שנים מציין עם ישראל את ימי החורבן, מתענה ומצטער עליהם. ידוע מאמר רבותינו "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". חמישה דברים אירעו ב י"ז בתמוז, ובכל דור ודור מתווספים עליהם עוד דברים רעים אחרים. …
מעלת שבת חזון
ידוע שמעלתה של שבת חזון גדולה מזו של כל שאר השבתות במהלך השנה. ומתוך אי ידיעתי את הטעם לכך ניסיתי בעה"י לחשוב מהו ולומר שהיחודיות של שבת חזון* מתבטאת בכך שהיא מהוה מפגש מעניין בין קדושת השבת שמלאה בתורה ומצוות …
שלשה נתנבאו בלשון איכה
שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.
התשובה ל-ט' באב
ביום האבל הזה כל אחד מאיתנו צריך לעצור את שטף החיים הרגיל, ולהקדיש רגע למחשבה פנימית ועמוקה על מה ולמה אנחנו מתאבלים יחד כעם שלם.
הבעיה הכפולה בעשיית מלאכה בתשעה באב שחל ביום א'
איתא בגמרא: "אמר רבי עקיבא: כל העושה מלאכה ב-ט באב אינו רואה סימן ברכה (מאותה מלאכה) לעולם, וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה ב-ט באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית ל:)
מדוע שבוע שחל בו לא ממשיך עד סופו?
מדוע בעצם לא ממשיכים בדיני שבוע שחל בו ט באב מ-י באב עד ליום שישי באותו שבוע מעצם ההגדרה של "שבוע שחל בו"? וחשבתי בעה"י לומר שאפשר למצוא את אחת התשובות לכך במשנה: "אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי …
כבוד הבריות וענוות חכמים
חלק מגזירת החכמים של של ט באב כללה את הכלל שאם יחול בשבת יעקר לחלוטין ויעבור ליום ראשון כשבאותה שבת לא יהיו כלל סממנים של צער על חורבן שני בתי המקדש, שהרי השבת דוחה אבלות, וחשבתי בעה"י שניתן לראות כיצד בא כאן לידי ביטוי הכלל של "מפני כבוד הבריות לא גזרו חכמים" או "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"
מדוע קשה לנו להרגיש את הכאב שבחורבן?
איך יתכן שהרבה יותר אנשים מקפידים לקיים מצוה "כואבת" כמו ברית מילה ביחס לאלה שמקיימים את ההלכה "הקלה" שנוגעת לאדם שהגיע לכותל המערבי לאחר שלא ראהו במשך שלושים יום והוא נדרש לקרוע את בגדו? וחשבתי בעה"י שאחת התשובות לכך היא …
לתשעה באב – מאבל לנחמה
תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים. שכחה ניטעה באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים היא המצוה עליו להתאבל כל שנותיו על שארע לפני מאות שנים!
א-ל מלא רחמים באושוויץ וטרבלינקה: על התפילה לאחר השואה
במסע לפולין אליו יצאתי יחד עם חבורה יקרה של תלמידי כיתה י"ב מישיבת חספין, מעט לפני הפסח האחרון [תשס"ז], אירע המעשה הבא. איש העדות שהיה עמנו, אדם יקר שביקרים, מאמין גדול ואופטימי בלתי-נלאה, אמר בדרך לטרבלינקה שהוא אינו אומר "א-ל …
א-ל מלא רחמים באושוויץ וטרבלינקה: על התפילה לאחר השואה Read More »
אבילות תשעה באב
במבט ראשון, אין הבדל בין אבלות תשעה באב לאבלות יחיד. אולם אם נבחן את הרשימה בחינה מעמיקה יותר, נגלה כי ישנם הבדלים בין אבלות תשעה באב לבין אבלות יחיד, הן מבחינת האיסורים שהוזכרו בגמרא והן מבחינת האיסורים שלא הוזכרו. הבדלים אלו יוכלו לעזור לנו בהגדרתה של אבלות תשעה באב ובמציאת ההבדל בין אבלות זו לאבלות יחיד.
ירמיהו ומשה – שני מודלים של נבואה
ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב"ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב"ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות – ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.
מרכז העולם כולו…
אנו מרבים להתפלל על בניין בית המקדש, שרים "ייבנה המקדש", מתאבלים על חורבן המקדש, ומסיימים דרשות באיחולים לבניין המקדש; אבל האם אנו באמת חשים את משמעותו האמיתית בחיי האומה והפרט?
'זה אלפיים שנה שאנו ללא בית..'
זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו…
לימוד תורה בתשעה באב
הברייתא מקבילה בין האיסורים החלים על אדם השרוי באבלות פרטית, לבין האיסורים החלים על הציבור בכללותו ביום האבל על חורבן בית המקדש ('אבלות רבים'). אחד מהאיסורים המשותפים לשני מצבי האבלות הוא האיסור ללמוד תורה. האם אכן מדובר באיסור אחד בשני המקרים, או שניתן למצוא הבדלים באופי האיסור ובהיקפו?
עיונים בתפילות בימי התענית ובט' באב
רעיונות והלכות בהקשר לתפילות בימי הצומות ובתשעה באב
תעניות ציבור וט' באב
עניינים שונים על התפילות בתשעה באב
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
למרות שמלחמות ימינו נראות כאילו הן מתנהלות על טריטוריה או שלטון, הרמב"ם מסביר שכל המלחמות שנלחמים הגויים כנגד עם ישראל מכוונות, לאמיתו של דבר, כנגד הקב"ה, כנגד אמונת היהדות, ובפרט ? כנגד ירושלים, עיר הקודש והמקדש. אם נשיל ממאבקנו בערבים את הקליפות החיצוניות ? הטריטוריה, אופי המדינה הפלשתינאית ובעיית הפליטים ? תיוותר ליבת הסכסוך כבעיה ללא פתרון: ירושלים והר הבית.
על ענווה וחורבן ירושלים
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא, ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא. אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא …
יום הקדיש הכללי – שיחה לעשרה בטבת
ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.
תמידים כסדרם
בשל מרכזיותו של מושג התמיד בתודעתנו, לא ייתכן שניוותר שווי נפש לנוכח ביטולו של התמיד. הנוצרי יסתדר בקלות עם ביטולו של התמיד, אך כל עולמו של בן-תורה עומד ומבוסס על התמידים, והמשמעות העמוקה שמאחורי ביטול התמיד צריכה להחריד אותו לא פחות – ואולי אף יותר, ממשמעותן של הטרגדיות האחרות שאירעו בי"ז בתמוז.
נזכרים ונעשים–שיחה לתענית אסתר
כל ההבדל הוא באופי, בתשתית ובמוטיבציה. באיזה מידה האדם עושה מה שעושה באמת מתוך דבקות באהבת תורה ויראת שמים, מתוך חתירה להצמיח מלכות שמים בתוך עצמו וסביבתו? האם זה מה שממריץ אותו, או סתם שכרות והוללות של בחורים צעירים?
טיטוס הרשע – וסודה של המנורה
כשנגזרה גזירת החורבן על בית המקדש
זעו כל פמליה של מעלה ברעש גדול
ובחרדה גדולה
ספקו כפיים ובקשו עליהם :
על הארון והמנורה
ששניהם אורו של עולם.
ואי אפשר לו לעולם בלא אורם.
שיחה לצום גדליה
לא זו בלבד שדורו של גדליה יכול להיות בן זיקה לזמננו, הווייתנו וחווייתנו בדור זה, אלא רלוונטי במידה רבה בשושלת של מאורעות העוטפות את כנסת ישראל במשך אלפי שנים
"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה" – על אחדות השלם הגדול מסך חלקיו
מה עניינה של "מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי" לחורבן הבית השני משנאת החינם, ומהעדרה של אחדות בעם ישראל?
תמידים כסדרם
ישנן דתות ותפיסות דתיות שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים – רגעי השיא, שעות השיא וכד' – בניגוד ליום-יום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו – עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד.
בינו שנות דר ודר
משה ביאר את התורה לישראל בשבעים לשון. הוא רצה לומר לעם ישראל, שלתורה יש מה להגיד לכל תרבות ותרבות…
רמז לשנות החורבן
על הנאמר (דברים ד' כ"ה-כ"ו): "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אל-היך להכעיסו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי אבד תאבדון מהר, מעל הארץ", אומר רש"י על פי …
תשעה באב וט"ו באב
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה …
קשה שבחורבנין – מתוך "איבה"
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') – שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קורין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון – "איבה", לרמז שהקשה …
צום י"ז בתמוז – שברים שאפשר לתקן?
כל ימי הצום שקבעו חכמי ישראל מעבר ליום כיפור, הם גם לצורך זכירת האירועים ההיסטוריים שבגללם הם נקבעו, אבל בעיקר כדי שהם ישמשו להתבוננות והשתפרות. ימים אלה נותנים מקום להתבוננות באירועים שבגללם נקבעו הצומות, בסיבות שגרמו לאירועים אלה, ובעיקר בשאלה האם יש …