כל מי שחתם על חוזה יודע, שכמעט ואי אפשר לקרוא את כל הסעיפים הרבים ואת כל האותיות הקטנות, להעמיק ולהבין, בטרם חתימה. חתימה, שאחריה כבר אי אפשר להתחרט מבלי לשלם מחיר, לפעמים כבד. מה עושים מלכים ושליטים, לפני שהם חותמים על חוזים מכריעים? הרי ברור לכל, שהם לא קראו אפילו חלק קטן. איך הם חותמים?

כיצד זוכים למידת הענווה והאם ענווה פירושה התבטלות עצמית ו’מחיקת’ ערכך?

האם המצוות הן לטובתם או לרעתם של ישראל? במבט ראשון נראה שלא טמון טוב רב במצות השבת. וכי איזו טובה יכולה לצמוח מכך שאסור לעשות פעולות מסויימות?!

גם אחרי שירשנו את הארץ מוטלות עלינו משימות:, לירא מה’ – כלומר, לא לעבור על איסוריו; לאהוב אותו בכל הלב והנפש; ולעובדו בקיום מצוותיו. אך מעבר לזה, צריך “ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו”. מהי אותה דביקות?

“ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם…”

בפרשתינו (עקב) הפסוק המוכר “ואכלת ושבעת וברכת את ד’ אלוקיך על הארץ הטוב אשר נתן לך” מחז”ל משמע שברכת המזון חיובה מן התורה. ברכה זו מיוסדת על 4 ברכות. 1- הזן, 2- הארץ- 3- בונה ירושלים, 4- הטוב והמטיב שהיא…

על האזהרה שלא לשכוח את טוב ה’ ולא להגיע לזחיחות דעת.

איזה ניסיון היה במן? ובאיזה רעבון הפסוק מדבר?

כתב רש”י ז”ל “ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר “הציבי לך ציונים”, דברי רש”י אלו לכאורה תמוהים מאד, שהרי תפילין ומזוזות אינם מצוות…

המחסור הוא ניסיון לאדם, והשפע הוא נסיון לאדם. השאלה היא מי מהם גדול? בעניין זה אמר ר´ נשה לייב מסאסוב :כמה קל לאיש עני לבטוח בה´, כי במי חוץ מקב”ה הוא יכול לבטוח וכמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה´ שהרי…

אחד הנושאים בהם עוסקת פרשתנו, הוא סכנת תופעת “כוחי ועוצם ידי” שעלולה להתפתח אחרי כניסת בני-ישראל מהמדבר לארץ, והתבססותם והתעצמותם החומרית. וכך כתוב: “פן תאכל ושבעת, ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה: ורם…