בני האדם נוטים לתת מקום משמעותי למטרה, ליעד, ופחות מקום לתהליך, לדרך, ולמסע כולו. אנחנו נוטים לשאול מה השורה האחרונה? מה המטרה של כל זה.. התורה מלמדת אותנו לתת מקום לתהליך.

מצד אחד, העם עדיין מחוץ לגבולות ארץ כנען המובטחת, ולכן עליו עדיין לעסוק בהכנות אחרונות לסיום המסע. מאידך, כיוון שבסופו של דבר העם התנחל בחבלי ארץ אלו, נהפכו גם הם לאחוזתם.

בפרשת מסעי מופיע ציווי מיוחד על משה, לכתוב את מסעי בני ישראל. כתיבה מיוחדת זו מצטרפת לרשימות נוספות שנצטווה משה לכתוב, בפרשת מלחמת עמלק (“כתוב זאת זיכרון בספר”) ובספר מלחמות ה’ (המוזכר בפרשת חוקת). רשימות אלו מסייעות לדעה ש”תורה מגילות…

בטרם נפרד משה מן העם, דאג להם… לאוויר צח. לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות איכות חיים סביבתית. אף לימדם, כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל, בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.

אין עצה טוב לחיים טובים והמתקד הדינים – אלא עסק התורה וצעקה ותפילה להשי”ת, וצדקה לעמלי התורה/

מדוע חשוב לנו לדעת מהו בדיוק המסלול אותו עבר עם ישראל במדבר?

כאשר ישנו חוסר רגישות לחיי אדם, הדבר בא לידי ביטוי הן ברוצחים בשוגג הן ברוצחים במזיד. אם ישנם רוצחי מזיד רבים, ישנה אווירה כוללת של חוסר רגישות לחיי אדם. למחרת, חוטב העצים אינו בודק את גרזנו שבע פעמים, אלא פעם אחת בלבד. המרחק מכאן ועד לחברה שיש בה זלזול כללי בערכם של חיי אדם קצר הוא.

חשוב לאדם לתכנן את עתידו, אך לא להסתכל על ההווה כמקדם העתיד גרידא, אלא לראות את חשיבותו המיוחדת של ההווה בפני עצמו

מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני-ישראל? איזו חשיבות יש לדבר זה? כלום לא עדיף היה לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד?

מה גורם לחטוא בשוגג? למה הרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול? ומדוע רוצח ללא שום כוונת זדון מכונה “רוצח”?

דעת הרמב"ן  שהדר בא"י מקיים בכך מצוות עשה מן התורה מן הפסוק דלעיל. וקשה  מדוע אין מברכים על מצווה זו כשם שמברכים על כל המצוות? ויש לתרץ שבברכת המזון (בברכת הארץ) כשאנו אומרים "נודה לך… על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה…

כתוב בפרשתנו: “אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים … ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה’ … ואלה מסעיהם למוצאיהם … ויסעו מחצרת ויחנו ברתמה: ויסעו מרתמה ויחנו ברמן פרץ: ויסעו מרמן פרץ ויחנו בלבנה: ויסעו מלבנה ויחנו…