קטגוריה: חקת

המחלוקת בשאלת דרישת טעמי מצוות לא פסחה על עולם החסידות, וכאן נעסוק בכמה תורות שמייצגות עמדות שונות ביחס לשאלה זו.

נדמה שחלו התקדמות ושינוי בבגרותו הרוחנית של עם ישראל; משה לא הצליח להבחין בהם, ועל כן נפל על פניו ואחר כך הכה בסלע מבלי לנסות ללמד מוסר את בני ישראל, ועל כך כעס עליו הקב"ה.

ההכאה במקום הדיבור, ההכאה פעמים והדיבור הלא מדויק, כולם יכולים להיראות כביטויים שונים של הלך הרוח הפנימי שלהם. אם נוכל להבין את הלך הרוח שלהם, נוכל להבין את החטא באופן רחב ועמוק יותר.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

התעלומה הגדולה של חוקת התורה היא החוקיות ההפכפכה של הפרה האדומה – זו שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. את שורשי התכונה הכפולה הזו אפשר למצוא בתכנים שמייצגים מרכיבי מי החטאת – האזוב והארז.

בין מחלוקת קורח ועדתו שבפרשה שעברה, ובין חטא מי מריבה שבפרשתנו, פרשת חוקת, יש גם מעבר מהשנה השנייה ליציאת מצרים לשנה הארבעים. אותו מעבר איננו כרונולוגי בלבד, אלא גם חינוכי, וטומן בחובו מסר חשוב.

צריך להגדיר טוב יותר איזה חלק מדיני טומאה וטהרה אינו קיים ללא התורה ואיזה חלק קיים. ננסה לדייק מושגים אלו בעקבות עיון במקורות חז"ל.

ה"מנחת חינוך" מעלה שאלה מרכזית: רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?

טומאת מת (ורק טומאת מת) מבטאת את הטרגדיה הנוראה שבהפסקת הקשר בין הקב"ה והנפטר: הפסקת העמידה לפני ה'. לכן מת מטמא לא רק במגע כשאר הטומאות, אלא גם באהל, דהיינו במושג האנושי והלא-טבעי של 'מרחב'; מאותה סיבה טומאת אוהל נוהגת ביהודים ולא בגויים: צריך שיהיה קשר משמעותי עם הקב"ה כדי שהפסקתו תגרום להשלכות שכאלה. אם כן, טומאת מת (ובכללה טומאת אוהל) אמנם נוהגת במצב טראגי של מוות, אך הטרגדיה נובעת דווקא מעוצמתו של האדם בחייו, כאשר הוא עומד לפני ה'.

בשנה הארבעים, כשבני ישראל עומדים על סף הכניסה לארץ, מסתיים תפקידם של המנהיגים הנסיים המופלאים. ישראל עומדים בפתחה של תקופה חדשה.

לפי הרמב"ם כל קביעה או הגדרה שמחילה התורה על המציאות נחשבת למצוה (ובלבד שלקביעה זו יש השלכות הלכתיות); ואילו הרמב"ן סבור כי רק הנחיות נורמטיביות המופנות לאדם ראויים להיכלל בכלל המצוות.

על נחש הנחושת, על ספר הרפואות שנגנז ועל הדרך שבה יש להתייחס לרפואה.

פירושים רבים ניתנו לפרשת מי מריבה, וכולם נדרשו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות העולות מפרשה קשה זו. ראשית – ההקבלה בין פרשת מי מריבה שבפרשתנו לבין פרשת מי מריבה שבפרשת בשלח היא ברורה. חלק מהפרשנים אף הסבירו שמשה חטא בכך …

חטאם של משה ואהרן קרא עוד

גם הפסוקים העוסקים בחטאו של משה, ע"פ הסבר רש"י, אמורים להוביל אותנו לבכי, אם נפנים את הלקח העולה מהם לגבי כל אחד מאתנו: לא נענשים רק על מעשים לא טובים, אלא כל הימנעות מעשיית טוב – גם היא נחשבת כחטא!

איך יתכן שמשה ילמד משהו את הקב"ה, הרי הוא יודע הכל?

כמו פרשות הלכתיות נוספות, אף פרשת פרה בנויה בדרך אופיינית, שבה בנויות יחידות ספרותיות רבות במקרא השייכות לסוגות ספרותיות שונות: היא נחלקת לשתי מחציות שוות באורכן, שביניהן מצוי 'ציר מרכזי', אשר תפקידו ל'העביר' את נושא המחצית הראשונה אל זה של השנייה.

משה היה אמור לכנס עצרת תפילה בעקבות המחסור במים, מתוך תפיסה שכאשר יש מחסור במים הפתרון הראוי הוא דיבור ישיר אל ה'. תפישה זו לא הייתה שייכת רק בימי חז"ל אלא גם לאורך כל הדורות. זקני ירושלים היו מספרים שבמקרה שבורות המים היו מתחילים להתרוקן בתמוז, הפתרון היחיד שעמד לרשותם הוא אמירת תהלים. כך גם במי מריבה הייתה אמורה להיות עצרת תפילה המונית לה' על המחסור במים.

מה ראה משה להציג את עצמו בתור אח של אדום?

דוע שמשה פחד להלחם בעוג שנאמר "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו"( שם. לד) כפי שמפרש רש"י שהיה ירא להילחם בו שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר ויבוא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים וכו' שגילה לאברהם שנשבא לוט ודרכו ידע אברהם והציל את לוט בן אחיו. השאלה הנשאלת היא, איך ולמה לא פחד עוג להלחם עם משה בייחוד לאחר שראה מה שעשה משה לסיחון וכל העמים אשר איתו.

חז"ל מסבירים את ייחודה של הפרה האדומה, בכך שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. לדידם, תופעה זו היא כה ייחודית ובלתי נתפסת, שהיא גורמת למצוות פרה אדומה להיות ל'חוקה'. מעתה, פרה אדומה היא סמל למצווה שאין השכל תופסה, וממילא – להליכה אחרי ה' באופן עיוור, ללא סייגים, מניעות או ביקורתיות שאינה במקומה.
מדוע בחרו חז"ל במצווה זו? וכי הפער בין שער לבן אשר קודם לבהרת לעומת בהרת הקודמת לשער לבן ברור יותר? ומה לגבי מספר הקרבנות בחגים השונים?

מתי מתו מרים, אהרון ומשה?
האם יש קשר בין מות שלושתם?
מה הקשר בין מות מרים ובין מי מריבה?
מה הקשר בין מות אהרון לבין הנחשים הפוגעים בעם?
במה חטאו משה ואהרון, ומדוע נגזר עליהם שלא להכנס לארץ?

מה יש בפרה אדומה שכל כך קשה להבין?
עד שהאדם הכי חכם בעולם! שהגמ׳ קוראת לו ״גדול העולם״ אמר: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, הכל הצלחתי להבין, אין חכמה שלא השתלמתי בה, אבל פרה אדומה, תעלומה…

התורה אינה דורשת מאיתנו תמימות חסרת דעת. אין שום הגיון בלעצום עיניים וללכת שבי אחריו.. אדם שלא יכלכל את צעדיו לא יצליח במאומה. ה' דורש מאיתנו תמימות שהיא תוצאה של חשבון וחשיבה.

למסע במדבר היו אף כוונות נלוות, בדמות ניסיונות לעם בטרם הגיעו לארץ המובטחת.

בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרון הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה בפרשתינו, שכשמת אהרון לא היה האבל רק אבל של יחידים, או של רוב העם, אלא של העם כולו: "…וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."

רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?

"זאת חוקת ה"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" וכו' "והיתה להם לחוקת עולם".
ודרשו חכמינו ז"ל בכמה וכמה מקומות את הפסוקים – לעניין עסק התורה במסירות נפש, כדאמר ריש לקיש (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, וכדאמר רב נחמן בר יצחק על הפסוק (תהלים מד-כג) כי עליך הורגנו כל היום – אלו תלמידי חכמים שממיתים עצמם על דברי תורה

כל כמה שמעשי העם קשים, כל כמה שהדברים נראים ללא מוצא – עדיין, תפקידו של הרועה הוא להמשיך ולטפח את צאן מרעיתו.

לדעת היצר הרע, מעשה אחד אינו יכול לסבול משמעויות שונות. מעשה טוב הוא כולו תמיד טוב, ומעשה רע הוא תמיד כולו רע! אמנם, באמצעות מצווה אלו מגלה לנו רבונו של עולם חידוש גדול. המדד למעשה הטוב אינו הכותרת שאותו הוא נושא, אלא ההקשר שבו הוא מתפקד.

מצווה זו, שהיתה נדירה אף בזמן המקדש, ניתנת ליישום רעיוני בכל זמן: "כמו שאומרים כל תלמידי הבעש"ט בשמו, שכל התורה צריכה להימצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצווה רמיזתה" (כתר שם טוב ח"ב י"ח ע"א).

לפעמים, אי העשייה חמורה הרבה יותר מהעשייה השלילית…

זאת חוקת התורה -גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר. ואם אנחנו חושבים שאנו כן מבינים את דרכי הבורא – זה טוב או רע? מסביר הכלי יקר בשם רבינו בחיי את הפסוק ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו – …

זאת חוקת התורה קרא עוד

על שתי הטרוניות שעולות בפרשה ועל דברים שעמדו מאחוריהן

המדרש אומר שהחטא היה בהכאת הסלע במקום דיבור אליו. והבנה זו הביאה אותו לשאול מדוע נענש גם אהרן? הלוא משה הוא שהכה?

רבו הפרושים והקושיות בשאלה מה היה חטאם של משה אהרון בפרשת מי המריבה, חטא שהתורה אינה מפרשת…

אמרו חז"ל  על פסוק זה "דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", והקשו למה רמזה לנו התורה דבר זה דוקא כאן בטומאת אוהל ולא בפסוקים של קבלת …

"זאת התורה אדם כי ימות באהל…" (יט, יד) קרא עוד

מספרת התורה בפרשתנו על מות מרים ועל התוצאה המיידית של מיתה זו – העלמות הבאר ומחסור במים לעם ישראל. אומר בעל ה"כלי יקר" שבני ישראל נענשו כיוון שלא הספידו כראוי את מרים. ומביא ראיה לדבריו שהרי במות אהרון כתוב : …

בארה של מרים קרא עוד

לפרשת "חקת", ספר "במדבר"   כתוב בפרשתנו: "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי". חז"ל מסבירים ש"הכנעני" זה עמלק, ו"דרך האתרים" היא "דרך התרים", כלומר הדרך בה באו וחזרו המרגלים ששלחו ישראל …

"זבוב הלוהט אחר המכה" קרא עוד

כאשר מזים את מי פרה אדומה כדי לטהר את מי שנטמא טומאת מת כותבת התורה "ולקח אזוב", ובעזרת האזוב להזות את המים. אומר על זה בעל "בארות המים" – טעמי המקרא על המילים הללו הם "קדמא ואזלא". אזוב מסמל את מידת …

ולקח אזוב קרא עוד

בהקשר לטומאת מת נאמר שכלי חרס אשר אין "צמיד פתיל" עליו, יהיה טמא. כלי אשר סגור כראוי בעזרת "צמיד פתיל", נשאר טהור מבפנים. ניתן לקשר זאת לאדם עצמו שיש לו פתחים רבים לגופו. גם בגוף האדם יש כלים שראוי לסתום …

צמיד פתיל קרא עוד