אתר שיתופי לדברי תורה לפרשת השבוע, חגים ואירועים
יש הלומד תורה ומרגיש שנמצא במדבר מתקשה בלימודו, צמא וזקוק לסיוע, יש מי שהתורה זורמת בתוכו כמים – לימוד התורה ותכניה נקלטים בלא כל קושי, אך עדיין אינו חש בחוויה רוחנית מיוחדת בשעה שעוסק בתורה. ויש מי שהתורה גם מחממת אותו כאש וגם בוערת בקרבו כשלהבת תמידית.
לכאורה בהבנה ראשונית שני המושגים הללו הם אותו דבר בדיוק. אך מעיון בפסוקים מתברר שיש הבדל, אנו נצעד בפסוקים וניתן להם לדבר ומתוך כך תהיה לנו הבנה חדשה מה יש בין השניים.
ללא מידת היראה מהקב"ה, האדם עלול לחשוב שגם הוא אלוקות, כי כל הגבולות בינו לבין הקב"ה נפרצים.
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה…"
בעוד שמעמדם של הכוהנים הוא בעל מימד אונטולוגי – מהותי, הרי שמעמד הלויים הוא ביסודו פונקציונאלי – מעשי בלבד.
כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוט של עובדות טכניות?
רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך.
שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.
הפעם נעסוק בשאלה הלכתית-אמונית העולה מתוך פירושו של "אור החיים" בנוגע למניין בני ישראל בפרשתנו.
כיצד יכול האדם לשמור על אוטונומיה בידיעה שכל מעשיו גלויים לפני מלך העולם?! ושוב, גם אם המתח בין השמירה על האישיות לבין ההתבטלות אכן קיים, על האדם לנתב את אישיותו לעבודתו את הקב"ה. הכיצד?
מצוות ספירת העומר, אשר אנו מקיימים בתקופה זו של השנה ועומדים להשלים בעוד מספר ימים, מעוררת קושי ותמיהה בטריוויאליות שלה: מעשה המצווה מתמצה בפעולה טכנית וחסרת משמעות, לכאורה, של ציון מספרו הסידורי של יום; מדוע התורה ציוותה על מצווה כל כך טכנית, ואיזו משמעות ניתן להעניק לה?
בעוד שמעמדם של הכוהנים הוא בעל ממד אונטולוגי-מהותי, הרי שמעמד הלויים הוא ביסודו פונקציונאלי-מעשי בלבד.
זכו ישראל, ופרשת 'במדבר' נקראת תמיד לפני חג השבועות. השנה זכינו שאף שבת 'נשא' צמודה לחג. בחינת מסע העם במדבר המתואר בפרשות אלו תוכל ללמדנו על חג מתן תורה, ותעזור לנו לקבל את התורה באופן עמוק יותר.
המדבר הוא העיקוף, הדרך הלא־נוחה להליכה וזו שנבחרת בלית ברירה. אולם, מעיון בתיאורים נוספים של המדבר בחומשי התורה ניתן להתרשם שלא מדובר במחסום גרידא.
חסרון הטעם לצו ה' על פקידת בני ישראל בשעה זו בלשון הכתוב, הביא את המפרשים להעלות השערות שונות ביחס לכך. הנה תשובות שונות שנתנו המפרשים לשאלה זו.
דוקא על רקע העובדה שבניו אינם ממשיכים אותו ויורשים את תפקידו, מובלטת העובדה שמשה מטפח את בניו של אהרן, מתוך מטרה לדאוג לעם ישראל, ולא לעצמו.
'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. שם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את הפרטיות והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים. ריכוז הפרטים יוצר כוח גדול לשם הכרעה במלחמה, תוך סכנת חיים אישית לאחדים מהם.
איך מקימים צבא שבו המספרים, הפרופיל הצבאי הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות ("כל יוצא צבא") לא מוחקים בו את השמות?
שמו של כל חומש הוא כשם הפרשה הראשונה בחומש. שם הפרשה נקבע על פי אחת המילים הראשונות בפרשה. לכאורה, השם הוא אקראי וחסר משמעות. האם שמו של ספר במדבר מעיד על תוכנו?
גם בלי לעיין לעומק בספר במדבר, ברור שהספר עוסק "במדבר" – בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר. מה בא ספר במדבר ללמדנו על תקופת המדבר?
מדוע ה' לא ציווה את משה במפורש כבר מההתחלה למנות את כל ישראל פרט ללויים, שאותם אין למנות? מדוע הוא מצווה את משה לפקוד את "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', ב'), משמיט את נשיא שבט לוי מהרשימה, ורק לבסוף מורה במפורש שלא לכלול את הלויים במפקד?
מדוע לא יגויסו גם בני שבט לוי לצבא כדי ללחום יחד עם אחיהם? והלוא כשהיה נראה למשה שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה, הוא פנה אליהם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ו, ב').
לכאורה, בני גד וראובן היו צריכים להשיב: 'הלוא גם שבט לוי אינם יוצאים למלחמה, אם כן מדוע אתה מטיף לנו מוסר?' אלא שהם, כמו יתר חלקי העם, ידעו את התשובה האמיתית וכיבדו אותה.
לכאורה, ספר במדבר היה צריך לפתוח בפרק ז': "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" – באחד לחודש הראשון בשנה השנייה, כהמשך ישיר של ספר שמות. באופן מפתיע, התורה בחרה לפתוח את הספר בפקודי בני ישראל והלוויים, להמשיך באוסף פרשיות הכולל את שילוח הטמאים מהמחנות, פרשיות הנזיר והסוטה, אשם הגזלות וברכת הכוהנים, ורק אז להזכיר את קרבנות הנשיאים עם חנוכת המשכן. מדוע סידרה כך התורה את הפרשיות?
לדברי הרמב"ן, ניתן לקבוע כי מלבד מספר מצומצם של מצוות, המצוות הכתובות בחומש הן מצוות הנוהגות לשעה בלבד ולא לדורות. קריאת דברים אלו מעוררת שאלה נוקבת: מצוות אלו, שנהגו לשעה בלבד לפני כמה אלפי שנים – מה משמעותן בשבילנו, אנו העומדים פה היום?
בפרשת השבוע מצווים ישראל לחנות איש על דגלו.
הדגל מסמל את ייחודו של הלאום או של השבט, אך חז"ל מצאו בלשון זו רמז לדבר נוסף.
שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.
נראה שהתורה מייחסת קדושה לדומם יחד עם קדושת האדם. וכי מה זה משנה לקב"ה באיזה אבנים בונים את המזבח?
יתברך היוצר ויתעלה הבורא בנותנו ללווים את מצוות הלא תעשה הזו. איסור מיוחד ניתן לשבט לוי וכך כתוב "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" כך מסתיימת פרשת במדבר. אנו נשאל מה עומד במהות האיסור הזה והאם הוא גם לכהנים? …
כל אחד מבני קהת הלווים שהיו אחראים על נשיאת כלי הקודש בכתפם היה מתמנה ע"י הכהנים איזה כלי לשאת, ועל הכהנים היה להעמיד כל קהתי לצד הכלי שעליו לשאת. מדוע? האם מדובר בציווי שתכליתו סדר ארגוני בנשיאת כלי הקודש? או שמא יש תכלית נוספת?
אומר המדרש "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרים בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומניין שהוא אהבה לישראל, שכן שלמה אומר הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" נמצא לפי המדרש, שענין הדגלים …
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (ב, ב) קרא עוד
מעניין לציין שהספירה של בני ישראל במדבר שמופיעה בפרשת השבוע היא ספירה של כל אחד משבטי ישראל בנפרד. יותר מזה, כלל האוכלוסייה של העם היהודי התחלק לארבע קבוצות נפרדות, כשהכהנים והלויים יוצרים עוד קבוצה נפרדת לגמרי. למה כל הפירוט הזה? …