איסורי הונאה, נשך וריבית

פרשת ‘בהר סיני’ מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

מצוות השמיטה = וודאות אלוקית מוחלטת

כידוע, אפילו הבוטניקאים המומחים אינם מסוגלים להתחייב בכמה אחוזים יגדל היבול השנה בכל שדות הארץ, יותר מבשנה הקודמת. וזאת גם אילו היה ברור להם מסיבות כלשהן שאכן היבול ירבה השנה.
בוודאי שאין מי שיוכל לצפות מראש בוודאות מוחלטת את הגידול באחוזים בשנים הבאות, ובוודאי שאיש לא יהמר להתחייב על מחזוריות קבועה של גידול מסויים באחוזים בכל מספר שנים קבוע.

פרשת בהר – “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?”

חטיבת הסיום של ספר ויקרא מתחילה בפרק כ”ד, בסוף פרשיית המועדים שבפרשת אמור, ממשיכה לאורך פרשת בהר ומסתיימת בפרשת בחוקותי. בראשית פרשתנו, מביא רש”י את שאלת חז”ל הידועה: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”? פירוש השאלה – כדברי הרמב”ן: מדוע חוזרת התורה לפתע להר סיני אחרי כל פרשיות אוהל מועד, שהן עיקרו של ספר ויקרא?

ספר הברית והר סיני

סביב האחדות בעם ישראל, נכתב ספר הברית. ספר זה הוא אשר נקרא במעמד הר סיני, ועל דברים אלו אמרו בני ישראל “נעשה ונשמע”. ספר הברית מכיל אמנם מצוות שבין אדם למקום, אך רובו מאריך ומפרט בדינים שבין אדם לחברו, העוסקים ברגישות בנושאים אלה.

“לא תגזול דל”

מי ש’מתערב בבריאה’ ועוזר לעניים אינו פועל נגד כוונתו של הקב”ה, אלא מממש אותה. היפוכו של דבר: מי שאינו עוזר לעניים – כאילו מלעיג על הקב”ה.

הרצון לקשר עם הקב”ה

הצעקה על הריחוק מהקב”ה היא מדרגה של רצון לקשר, והיא הישג כשלעצמה. הלא אין דבר העומד בפני הרצון. יתר על כן: אפילו אם רק יש רצון ל?ר?צות – גם זו מעלה. אולם כשאדם חושב שהוא ממש ‘על הסוס’ – יש בכך סכנה אמיתית לנתק.

דת ומדינה–שיחה ליום העצמאות

גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב”ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד

בטחון בבורא

“וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעת: הן לא נזרע, ולא נאסף את-תבואתנו. וצויתי את-ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את-התבואה, לשלש?, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעת, עד-בוא תבואתה–תאכלו, ישן”.

למה שמיטה מיידית?

הכתוב אומר, “כי תבאו אל-הארץ, אשר אני נתן לכם–ושבתה הארץ, שבת לה'”. נראה הגיוני שאחרי שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, “כי תבאו אל-הארץ… ושבתה הארץ”, מיד! מה העניין כאן?

השמיטה – זכויות הפרט או חובותיו?

ישנם עקרונות נעלים רבים הבאים לידי ביטוי בשמיטה וביובל: מלכות ה’, גמילות חסדים (כפי שראינו), שחרור העבדים וחזרת השדות מזכירים את יציאת מצרים, השיתופיות הגדולה של כלל האומה בשדות השמיטה מזכירה את המן במדבר. כל זה טוב ויפה, אך מה אמורים לעשות במשך שנה שלימה ? ואם מדובר ביובל, אז שנתיים שלמות ? שבהן לא עובדים בשדות?

בין הפרטים והכללים

התורה רצתה להדגיש, שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: הן את הכלל והן את הפרטים.

"אל תקח מאתו נשך ותרבית" – בין שמיטה לאיסור ריבית

הימנעות היהודי מלעבד אדמתו במשך שנת השמיטה מעידה על בטחונו הגמור של היהודי בה’ שיזון אותו בשנה זו כהבטחת התורה שתבואת השנה השישית תשלש את עצמה ותספיק עד לקציר התבואה של השנה שלאחר שנת השמיטה.

"שש שנים תזרע שדך… וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (כה, ג, ח)

יש להבין מדוע האריכה התורה ואמרה שצריך לספור קודם שש שנים ואח"כ לעשות שמיטה, ואח"כ לצמצם ולספור שמיטות ולאחר שבע שמיטות שוב לצמצם ולספור יובלות? ונראה שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול, איך אדם צריך להביט על ימי חייו כאן

ההשתדלות כמפתח לקבלה

קריאת פסוקי פרשת השמיטה, מעוררת שתי תמיהות אותן מעיר הגאון רבי עזריה פיג’ו זצ”ל, בעל “בינה לעיתים”, ראשית, על שום מה ראתה התורה צורך לומר: “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון

מהות החירות בקיום המצוות

פרשתנו מזכירה את העניין שבני-ישראל הם עבדים מסוג מיוחד, עבדי ה’. רבי יהודה הלוי אומר על עבודת ה’: “עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי”. מכאן שהמצוות, שהן הביטוי לעבודת ה’, מוציאות את האדם לחירות. ומתבקשת השאלה, איך אפשר