קטגוריה: בהר

בעולם החסידות, שתי מערכות היחסים הללו תורגמו לשתי צורות של עבודת השם – בחינת בן ובחינת עבד, וכמה תורות עוסקות בשאלת היחס בין שתי הבחינות.

בחירתה של התורה לקשר מצווה שבמהותה יש עניין של נתינה לאחר דווקא להר סיני, המקום בו ניתנה התורה כולה, מלמדת אותנו מסר חשוב מאוד – הנקודה הגבוהה ביותר אליה יש לשאוף בדת הינה הנתינה לאחר.

האם איסורי השמיטה הם איסורי גברא, או איסורי חפצא. אם התורה אסרה על האדם לבצע פעולות מסוימות בשנת השמיטה – אזי הדגש הוא על מעשה העבודה, ואם אין מעשה עבודה ממשי, אלא גרמא בלבד – המלאכה אינה אסורה. לעומת זאת, אם איסורי השמיטה אינם מתייחסים לאדם אלא לקרקע, כלומר – התורה קבעה שאסור שהקרקע תיעבד במהלך שנת השמיטה, אזי גם עבודה בגרמא תיאסר, שכן סוף סוף הקרקע נעבדה.

ספר הברית בא ללמדנו שגם דיני ממונות מכוונים מלמעלה: גם דיני המסחר, הקרקעות והעבדים באים ללמד אותנו מסר, על אף הקושי הכלכלי שנובע מהם. ההיגיון העומד מאחורי דינים אלו הוא לא ההיגיון הכלכלי הצרוף, אלא היגיון מוסרי שעליו מתבסס ספר הברית כולו.

מה יוצר את הזיקה ההגותית בין שבת היום השביעי ובין שבת השנה השביעית? שנית, מדוע הוא מופיע כאן ועכשיו דווקא: מדוע קושרת התורה בין החובה להותיר את האדמה לא-מעובדת בשנה השביעית ובין מושג השבת דווקא כאן, סמוך לסופו של ספר ויקרא? מה הקשר בין שבת הארץ ובין ספר ויקרא?

שני פנים למעמד הר סיני: הנחלת המצוות וכריתת ברית. והתורה, בהיותה המוצר המוגמר של עשרת הדיברות, נושאת אופי כפול ומכילה תוכן כפול: ספר מצוות וספר הברית

התורה קוראת לנו להעמיק את העולם הרוחני שלנו באמצעות התמסרות ללימוד תורה; היא מבקשת ממנו להעצים את הכחות הפנימיים ולחדד את סברותינו. כל זה נעשה לא מתוך רצון להשתעשע במושכלות ולא כאתגר אינטלקטואלי, אלא מתוך מחויבות לעולם המעשה. עולם רוחני עמוק שמתבטא בעולם קיומי מסור – זוהי דרישתה של התורה מהפרט שבממלכת הכהנים של הקב"ה.

כיצד אנו יכולים מצד אחד לא להתייחס אל המציאות כמקרה, ומצד שני להיזהר מגאווה יתרה ומטעויות הרות אסון?

על אף שדיני שמיטה ויובל ממשיכים את נושא קדושת הזמן שהתחיל בפרשת אמור, פרשיות בהר-בחוקותי מהוות יחידה עצמאית. אחד מסימני הזיהוי של היחידה הוא, כאמור, האזכור של הר סיני

שני ריכוזים גדולים של דיני ממון משובצים בתורה – אחד בפרשת משפטים, והשני בפרשת בהר. אך כל פרשה רוויה באווירה המיוחדת לה, השונה מאוד מחברתה.

מי שידקדק ימצא כי לאורך הדורות, כאשר כסף עם ישראל לגאולה, לא עומדת ארץ ישראל במרכז. למעשה, היא אפילו איננה מוזכרת. דווקא ירושלים, המקום בו בחר ה', היא זו העומדת במוקד תפילות עמנו לאורך השנים.

התמונה המתקבלת בקללות היא שהמוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ. לא רק שהארץ שוממה כי לא גרים בה ולא מעבדים אותה, אלא יותר מכך: ה' דואג שהארץ תשאר שוממה, גם כאשר עמים אחרים מנסים לעבד אותה. ושוב, עולה התחושה שיש כאן עניין בשממת הארץ, ולא רק בהענשת העם בכך שהוא יוצא מארצו.
מהו העניין בשממת הארץ?

פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

כידוע, אפילו הבוטניקאים המומחים אינם מסוגלים להתחייב בכמה אחוזים יגדל היבול השנה בכל שדות הארץ, יותר מבשנה הקודמת. וזאת גם אילו היה ברור להם מסיבות כלשהן שאכן היבול ירבה השנה.
בוודאי שאין מי שיוכל לצפות מראש בוודאות מוחלטת את הגידול באחוזים בשנים הבאות, ובוודאי שאיש לא יהמר להתחייב על מחזוריות קבועה של גידול מסויים באחוזים בכל מספר שנים קבוע.

חטיבת הסיום של ספר ויקרא מתחילה בפרק כ"ד, בסוף פרשיית המועדים שבפרשת אמור, ממשיכה לאורך פרשת בהר ומסתיימת בפרשת בחוקותי. בראשית פרשתנו, מביא רש"י את שאלת חז"ל הידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? פירוש השאלה – כדברי הרמב"ן: מדוע חוזרת התורה לפתע להר סיני אחרי כל פרשיות אוהל מועד, שהן עיקרו של ספר ויקרא?

סביב האחדות בעם ישראל, נכתב ספר הברית. ספר זה הוא אשר נקרא במעמד הר סיני, ועל דברים אלו אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". ספר הברית מכיל אמנם מצוות שבין אדם למקום, אך רובו מאריך ומפרט בדינים שבין אדם לחברו, העוסקים ברגישות בנושאים אלה.

מי ש'מתערב בבריאה' ועוזר לעניים אינו פועל נגד כוונתו של הקב"ה, אלא מממש אותה. היפוכו של דבר: מי שאינו עוזר לעניים – כאילו מלעיג על הקב"ה.

הצעקה על הריחוק מהקב"ה היא מדרגה של רצון לקשר, והיא הישג כשלעצמה. הלא אין דבר העומד בפני הרצון. יתר על כן: אפילו אם רק יש רצון ל?ר?צות – גם זו מעלה. אולם כשאדם חושב שהוא ממש 'על הסוס' – יש בכך סכנה אמיתית לנתק.

גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב"ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד

"וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעת: הן לא נזרע, ולא נאסף את-תבואתנו. וצויתי את-ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את-התבואה, לשלש?, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעת, עד-בוא תבואתה–תאכלו, ישן".

הכתוב אומר, "כי תבאו אל-הארץ, אשר אני נתן לכם–ושבתה הארץ, שבת לה'". נראה הגיוני שאחרי שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, "כי תבאו אל-הארץ… ושבתה הארץ", מיד! מה העניין כאן?

ישנם עקרונות נעלים רבים הבאים לידי ביטוי בשמיטה וביובל: מלכות ה', גמילות חסדים (כפי שראינו), שחרור העבדים וחזרת השדות מזכירים את יציאת מצרים, השיתופיות הגדולה של כלל האומה בשדות השמיטה מזכירה את המן במדבר. כל זה טוב ויפה, אך מה אמורים לעשות במשך שנה שלימה ? ואם מדובר ביובל, אז שנתיים שלמות ? שבהן לא עובדים בשדות?

התורה רצתה להדגיש, שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: הן את הכלל והן את הפרטים.

הימנעות היהודי מלעבד אדמתו במשך שנת השמיטה מעידה על בטחונו הגמור של היהודי בה' שיזון אותו בשנה זו כהבטחת התורה שתבואת השנה השישית תשלש את עצמה ותספיק עד לקציר התבואה של השנה שלאחר שנת השמיטה.

יש להבין מדוע האריכה התורה ואמרה שצריך לספור קודם שש שנים ואח"כ לעשות שמיטה, ואח"כ לצמצם ולספור שמיטות ולאחר שבע שמיטות שוב לצמצם ולספור יובלות? ונראה שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול, איך אדם צריך להביט על ימי חייו כאן …

"שש שנים תזרע שדך… וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (כה, ג, ח) קרא עוד

פרשתנו מזכירה את העניין שבני-ישראל הם עבדים מסוג מיוחד, עבדי ה'. רבי יהודה הלוי אומר על עבודת ה': "עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי". מכאן שהמצוות, שהן הביטוי לעבודת ה', מוציאות את האדם לחירות. ומתבקשת השאלה, איך אפשר …

מהות החירות בקיום המצוות קרא עוד